בגיל 18, אחרי שסולקה מהפנימייה, הדר אוחיון הגיעה בדיוק למקום המפוקפק שאמרו לה שתסיים בו – התחנה המרכזית בתל אביב. בתוך שלוש שנים היא איבדה כמעט הכול, את הזיכרון, את היכולת ללכת ואת השליטה בחייה. היום, כשהיא נקייה מסמים ועושה שירות לאומי בבית חולים, היא חוזרת אל אותם הרחובות כדי להוכיח שאפשר גם אחרת. "אלוהים שלף אותי מפה עם פינצטה".
שב"ח ארב לנער בן 16 בתל אביב וביצע בו מעשה מגונה
הריח של דרום תל אביב לא משתנה. גם בצהרי יום חם, התערובת של פיח, שתן וייאוש עומדת באוויר של אזור התחנה המרכזית. עבור רוב האנשים מדובר באזור שחולפים על פניו במהירות, אבל עבור הדר אוחיון, עד לפני שלוש שנים, זה היה הבית. היום היא חוזרת לשם אחרת, מטופחת, רהוטה, עם מבט צלול בעיניים, אבל עם הלב שממשיך להחסיר פעימה למראה החברות שנשארו מאחור.
מסתנן תקף אדם באמצעות מברג בדרום תל אביב ונעצר עם סמים
"הכרטיס הכניסה שלי היה מבחנה של קריסטל"
במבט חטוף בתחנה המרכזית הישנה אפשר לקבל הצצה לחיים הקשים שהדר הותירה מאחור. אחת מדרות הרחוב שפגשנו במקום ניסחה את המציאות שם במשפט אחד מצמרר: "אתם מצלמים כתבה על בחורה שמתה, נכון? כי מפה כמעט שלא יוצאים חיים".
גבר חמוש בסכין ניסה לתקוף שוטרים בדרום תל אביב ונוטרל בירי
הידרדרות של הדר החלה בגיל 17. היא מגדירה את עצמה כ"ילדה בעייתית" שהלכה נגד החוקים. כשהוצאה מהפנימייה לפני גיל 18 בניגוד לחוק, משהו בה נשבר. "זה שבר לי את הלב" היא משחזרת. "האנשים שהיו אמורים להאמין בי ויתרו עליי".
הדרך מהבית של אבא בפתח תקווה אל המדרכות של רחוב לוינסקי הייתה קצרה. "יום אחד פשוט ברחתי מהגמילה. אמרו לי: 'את בסוף תגיעי לתחנה המרכזית'. אמרתי להם: 'לי זה לא יקרה'. לקחתי מזוודה, קפצתי מהגדר והגעתי לכאן".
בתחנה המרכזית, ילדה בת 18 היא טרף קל. כדי לשרוד, הדר הייתה צריכה להוכיח שהיא "משלנו". "חשבו שאני סמויה. הביאו לי ראש קריסטל כדי לראות אם אני יודעת לעשן. זה היה כרטיס הכניסה שלי. ברגע שראו שאני יודעת להשתמש, הפכתי לחלק מהמקום".
הדר מתארת מציאות של 24 שעות ביממה תחת השפעה. היא ישנה מתחת לבניינים, טיפסה על גדרות ולא התקלחה שבועות. "הייתי הולכת פה בלי בגדים ראויים, שמה אלף פס. לא עניין אותי מה אני אוכלת או איפה אני ישנה. רק לשרוד, להשיג את המנה הבאה".
היא לא חוסכת בתיאורים קשים על מה שקורה בלילות ב"חצר האחורית" של ישראל: סחר בנשים, בתי בושת, ואלימות קשה. "יום אחד גנבתי טלפון והבאתי אותו לבחור שבדרך כלל הייתי נותנת לו טלפונים והוא היה מביא לי סמים. באותו יום הוא ראה שרודפים אחריי הרבה אנשים, חטף עצבים, הרים קורקינט ודפק לי בראש, ריסס עליי גז מדמיע והתחיל לפוצץ אותי. כל הגוף שלי כבר היה כחול".
השינוי האמיתי הגיע כשהגוף פשוט הפסיק לשתף פעולה. אחרי סדרה של מנות יתר, הדר הגיעה לקצה – היא שקעה בתרדמת למשך כמה שבועות ואיבדה את הזיכרון. "לא ידעתי לנהל שיח בסיסי. היית שואלת אותי שאלה, ואחרי שנייה כבר לא הייתי זוכרת מה שאלת. שם הבנתי שאם אני רוצה לחיות, אני חייבת לתפוס את עצמי. מבחינה פיזית כבר לא יכולתי להשתמש. הרמתי ידיים ואמרתי: 'די, אלוהים, אני לא יכולה יותר'".
הדר נכנסה למרכז גמילה – בפעם העשירית. הפעם, משהו היה שונה. "במרכז 'לצידך' לא ויתרו עליי. גם כשנכנסתי במצב גועלי, עם ריח של שתן ודם על החולצה מהזרקות, הם קיבלו אותי. בהתחלה עוד ישנתי על הרצפה בגמילה, כי זה מה שהכרתי מהרחוב. לאט לאט, הזמן עשה את שלו".
היום, הדר חוזרת לרחובות שבהם חוותה את השפל הגדול בחייה, אך הפעם כדי לשמש השראה ויד תומכת עבור האנשים שממש לא מזמן הייתה בנעליים בנעליים שלהם. "המטרה שלי היא לתת ניצוץ של אור, טיפה, שזה כן אפשרי… זה לא מובן מאליו שאני נקייה", מסכמת הדר בחיוך אופטימי.
