רק גאווה לאומית תשמור על המוסר היהודי
כולנו נחשפנו בשבוע שעבר לעדותו המטלטלת של מפקד כלא גלבוע לשעבר, גונדר-משנה פרדי בן שטרית, על כך שנעשה שימוש מכוון ומודע בסוהרות-חיילות, יפות תואר, על מנת לספק את רצונם של מחבלים ארורים בבתי הכלא. הסוהרות חוו הטרדות מיניות יום-יומיות באין מפריע, על מנת לייצר בכלא "שקט תעשייתי" וחלילה לא לפגוע ברגשותיהם המעוותים של האסירים הביטחוניים ונציגם מול רשויות הכלא.
כיצד הגיעו שירותי הביטחון של מדינת ישראל לשפל מוסרי שכזה? ייתכן ובשאלה זו אנו מתעלמים מאבדן מוסריות חמור אפילו יותר שכבר זמן רב גלוי לכולנו. במשך שנים ארוכות מודים מפקדים בכירים בצה"ל כי חייהם של לוחמי צה"ל נמצאים ברמת חשיבות נחותה לעומת חייהם של אזרחי האויב. לא זו בלבד, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר בני גנץ אף התפאר בכך שסיכן לוחמי גולני על מנת לשמור על חיי תושבים בשכונת סג'עייה, כדי לשמור על צה"ל "מוסרי".
תחקיר הסוהרות שפורסם לראשונה בערוץ 20:
מדינת ישראל נמצאת במשבר ערכי ומוסרי שהולך ומחריף עם השנים. החל ממלחמת ששת הימים וייתכן שכבר מאז מלחמת העצמאות, פועל מיעוט קיצוני בקרב הציבור הישראלי על מנת לכרסם את האמונה בצדקת הדרך ולהפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. באופן אירוני הצליחה אותה קבוצה קיצונית לשכנע חלקים נרחבים בציבור שדווקא ערכי היהדות והלאומיות היהודית, הם הגורם להתנהגות ולמדיניות לא מוסרית של המדינה בהתנהלותם מול האויב הערבי הרצחני. אלא שהמציאות, כמובן, הפוכה לחלוטין.
באמצעות עמידה איתנה על זכויותינו הלאומיות וערכינו היהודיים, יכול הציבור היהודי בארץ ישראל להגן על חיי התושבים, על רכושם ועל אדמתם. גאוה לאומית יכולה להבטיח חיים בכבוד, ללא מורא ופחד. אזרח שחדור באמונה בצדקת דרכו ובתחושת שייכות למולדתו יכול להתייצב בראש מורם נגד תופעות בזויות של הטרדות על רקע מיני, לאומי או אנטישמי. כל זאת במקביל להגנה אמיתית ונחוצה על שוחרי השלום בקרב בני מיעוטים, מפני הטרור הרצחני שאינו מבדיל בין דם לדם.
לעומת זאת מה הביאה עלינו הבריחה מזהותנו הלאומית? מה קיבלנו מניסיוננו למצוא חן בעיניי אומות העולם? את לוחמינו אנחנו מסכנים בשדה הקרב מחשש שחלילה נפיל שערה משערותיהם של אזרחי האויב ובית המשפט הבינלאומי והאנטישמי בהאג יחמיץ לנו את פרצופו המעוות. את האסירים הביטחוניים, הגרועים, השפלים והנחותים מבין אלו שנקראים איכשהו "בני-אדם", אנו מפנקים בתנאים שלעיתים אפילו אסירים פליליים לא מקבלים, שכן אם לא נעשה זאת הם יפתחו בשביתת רעב שתוציא אותנו רעים בעיניי פעילי זכויות האדם. ואם לא די בכך, החשיפה האחרונה מעידה שיש לרוצחים וסייענים גם "תנאים מפנקים" נוספים שהציבור הישראלי לא חשוף אליהם.
התופעה הזאת של כרסום הביטחון העצמי של הלאומיות היהודית אינו חדש. עם-ישראל היה תמיד מאופיין ברחמנותו היתרה שלעיתים הייתה בעוכריו. עוד בימי בית שני נאבקו היהודים המסורתיים במיעוט המתיוון והמופקר שניסה להוביל מהפכה תרבותית והמרת המדינה היהודית לעוד גרורה הלניסטית בנוף במזרח תיכוני. גם אז כמו היום, הם תחילה ניסו לעשות זאת בדרכי נועם ופיתוי. אך משראו שהדבר אינו עולה בידם, פנו לדרכים כוחניות שסופם קריאה למעצמה העולמית של אנטיוכוס להתערב ולהמיר את היהודים בכוח. שלא במפתיע, המהפכה התרבותית שניסו להוביל הייתה קשורה יד ביד עם סוגיות טריטוריאליות בארץ ישראל.
את התשובה החשמונאית הניצחת, היטיב לנסח אחד מגדולי מנהיגנו, שמעון התרסי: "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו – כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו" (ספר חשמונאים א, פרק ט"ו, פסוקים לד-לה)
התשובה הזאת, הטהורה והנכונה כל-כך, חסרה לנו היום כאוויר לנשימה בנוף של ההנהגה הישראלית.
1+שי רוזנגרטן הוא רכז פעילים ארצי, תנועת "אם-תרצו"
