יום המורה שחל בסוף השבוע שעבר הביא את יהורם לפרסם טקסט בו הוא תוהה על מקומם של המורים היום ולשאול כיצד אפילו חלק מן המורים עצמם לא מכירים את יום זה. גאון נזכר במורה מיוחד שלימד אותו בילדותו ודמותו השפיעה עליו כל חייו – לי היה מחנך כזה שעד היום בגילי, אני עדיין (בלי שהוא יודע על כך), מתייעץ עם דמותו הבלתי נשכחת בכל מיני החלטות, ושואל את עצמי ואותו – מה היה אומר? מה היה מציע?".
הטקסט שכתב יהורם גאון:
"יום המורה" מצויין בישראל בתאריך כ"ג בכסלו "כיום הוקרה והערכה לאנשי החינוך ועובדי ההוראה על עבודתם בחינוך דור העתיד", וזו מן הצדעה לעוסקים והעוסקות במלאכת ההוראה. יום חג שבא להדגיש את החשיבות וההערכה שרוחש הציבור למוריו ומורותיו מתוך הבנה כי הם המפתח להצלחה.
אני למשל, לא ידעתי שיש "יום מורה" בכלל ושאלתי לכן כמה חברים שלי, אנשי הוראה דווקא, שעוסקים בהוראה מדי יום, חלקם אפילו מורי הוראה, והם לא שמעו על "יום החג" שלהם מעולם וזה לדאבון לב אומר הכל ומעיד על המקום של המורה בהווית חיינו היום, לעומת המורה של פעם שהיה מחנך ומורה דרך, אבוקה מתמדת לכל החיים ומושא של געגוע שליווה את התלמיד. כמוני למשל, לי היה מחנך כזה שעד היום בגילי, אני עדיין (בלי שהוא יודע על כך), מתייעץ עם דמותו הבלתי נשכחת בכל מיני החלטות, ושואל את עצמי ואותו – מה היה אומר? מה היה מציע?
שמו היה יצחק שלו, ואני נושא ונוצר בליבי את דמותו של מורי היקר, כמו לפיד של אור גדול. שלו היה מחנך בכל רמ"ח איבריו, ואת אהבתו היוקדת לעיר ירושלים החדיר בנו התלמידים, עד שהפכנו כולנו בזכותו לשפוטיה ומאהביה של העיר. אני זוכר שיעור בו למדנו באגף נפרד של בית הספר "בית הכרם" בגן הפעמון במתחם עומריה, ויצחק שלו דיבר על בריכת השילוח. תלמידה שאלה היכן זה, ושלו הלך אל החלון, פתח אותו לרווחה ואמר: "תלמידֵי ירושלים לא צריכים תמונות בספרי ההיסטוריה שלהם, די שיפתחו חלון ויראו הכל, בינות למפלסי האדמה, ובכל פינה בעיר, אפשר בנקל", כך אמר לנו שלו "לזהות תקופות, אפשר לדמיין דורות, לחזות בשרידי חומות מימי בית ראשון ושני, מבצרים מתקופות חשמונאי ושרידי בניניו של הורדוס, ושרידי רומאים ובית אומיה. הכל לפניך, הכל גלוי, "הושט ידיך וגע", פתח עיניך וראה ונשום את קורותיה של עירך הניצחית למולך".
"והנה בריכת השילוח" אמר לָתלמידה השואלת, והצביע לכוון הבריכה שבמורד ההר, בסמוך לאפיק נחל קידרון, הפוגש במהלכו, את גיא בן הנום, "בְמים אלה טבלו עולי הרגל וטיהרו עצמם טרם שעלו לבית המקדש בִּשְלוֹש הרְגלים".
והיא רק שאלה (התלמידה) איפה בדיוק נמצאת בריכת השילוח.. כך היה מספר לנו מורנו ורבינו יצחק שלו, שבחיים לא קראנו לו "יצחק" או "איציק" או "צחי" בטח לא "שלֵו" אלא בפשטות מורי.
כל כך הייתי מושפע ממנו ויודע את צפונות ליבו בעניין ירושלים, עד שכשאחרתי פעם לשיעור, נכנסתי לכיתה ואמרתי שבדרכי לבית הספר רותקתי ליופיה של החומה המקיפה את העיר, וכל כך נסער הייתי עד ששכחתי, שאני בדרכי לבית הספר. גם שלו וגם אני ידענו שאני משקר, כי המרחק מבית הכרם בה גרתי לחומת העיר העתיקה הוא עצום והחומה בלתי נראית מן המרחק הזה, אבל הוא ויתר לי ואמר: "סיבה מספקת וראויה שב!".
כשהיה מגיע עם מעטפה ובה סוכריות ידענו שיצא ספר שירים חדש שלו, והוא היה מעביר את הספר מאחד לאחד והיינו קוראים בשיריו ואוהבים בזכותו, את המילה הכתובה האפופה בכישרון, את המשפט הבורא עולם של דמיון ואת המשורר המחנך, שזכינו להיות תלמידיו.
אחד מן השירים שקראנו עימו היה בעקבות חולֶה מבית החולים לחולי נפש בגבעת שאול שרץ באמוק לכוון, העיר העתיקה (שהייתה אז תחת השלטון הירדני?). חולה הנפש נורה למוות על ידי הלגיונרים הירדנים שישבו על החומה, ושלו הקדיש לו שיר: וקרא לו "למשוגע שנפל לרגלי החומה":
"ברחת, אחי, מיגונך בחצר החולים,
מסדרי זריקות מרדימות וסדרי מנעולים,
לנסות תרופה שרופא לא הֵהין עוד לכתוב.
לעלות בחומה ובְהר אלהיך הטוב…
וכטוב לך מאד שם למעלה, – נורית עפר.
כדת החולם שנדד אל מעבר לספר.
ואמרו כל אחיך: אויל הוא האיש, משוגע,
ועלה במשעול האסור אל העיר הנוגה…
ולא כן הדבר, הרוגִי מחצר הטרופים,
כי עָרגת במרי חליך לָנופים הרופאים
ורק זאת, קטופִי התמים, לא השכלת עשות:
להוליך אחריך עוד אלף חולי נפשות!…
אם ככה עשית, אחי, ורפא לך רפוא
לך ולעם החולה בצהבת חופו,
ולא איש אז הניד בראשו וקרא משוגע
להוזה שהוליך את צבאו אל העיר הנוגה"…
כזה היה המורה שלי המשורר יצחק שלו, זכרונו לברכה, המורה הבלתי נשכח. בחרתי לדבר עליו דווקא היום, בשבוע של יום המורה שלדאבון לב מעטים יודעים על קיומו.
