שינוי הוראות הפתיחה באש כך שיאפשרו טיפול הולם ואף ירי כנגד גנבי אמל"ח, מסיגי גבול ומבריחים ממצרים, בהחלט מרענן בנוף הישראלי של השנים האחרונות. במשך תקופה ארוכה נדמה היה כי צה"ל ומערכת הביטחון בכלל, נוקטים במדיניות של מקסימום 'הכלה' ומינימום חיכוך עם גורמים עוינים בשטחי המדינה.
המדיניות הפייסנית הזאת גררה אחריה שורה של תקריות מביכות שבהן נצפו פורעי חוק, בעיקר מהמגזר הערבי והבדואי, עושים ככל העולה על רוחם בשטחי הגליל והנגב. אחד האירועים הבולטים ביותר שממחיש את אזלת היד שנוצרה, הוא תקרית הפריצה לבסיס נבטים בתחילת השנה, במסגרתו שב"ח מאזור חברון גנב רכב ונמלט מהמשטרה עד שנתקל במחסום דוקרנים בכניסה לבסיס נבטים. הגנב יצא מן הרכב, נמלט לתוך הבסיס ולאחר שעות ארוכות של מרדף בתוך המתחם, הבינו הכוחות בשטח שהפורץ הצליח לחמוק החוצה לאחר שטיפס על שתי גדרות תיל בגובה 5 מטרים.
שינוי בנהלי הפתיחה באש – חיילים יוכלו לירות על גנבי נשק
בצה"ל הדגישו שמדובר היה באירוע פלילי וכי "לא נשקפה סכנה" למתקנים השונים בבסיס – שמכיל גם מטוסים מסוג f-35. החייל בש"ג היה חמוש ועם מחסנית במצב 'הכנס', אבל לטענתו הוא לא הספיק לירות בפורץ שחדר פנימה. מבלי להיכנס לפרטי התחקיר של צה"ל, ואפילו לא להיבטים הפסיכולוגיים של החייל שהיסס לבצע ירי, ניתן להבין מהאירוע הנ"ל עד כמה 'מורתעים' הפורעים הערבים שמשוטטים להם במרחבים המדבריים.
חלק מהותי מכוחו של צה"ל ובכלל כוחה של מדינת ישראל, הוא היכולת להרתיע אויבים, פורעים ומחבלים, שבמקרים רבים עולים במספרם עשרות מונים על האוכלוסייה היהודית בא"י. הרתעה זו נבנתה לאורך עשרות שנים במאמץ עילאי שכלל עשרות מלחמות ומבצעים נועזים. אבל כאשר מערכת הביטחון ומדינת ישראל החלו להיות שאננים והחליטו שאין יותר צורך לבסס את ההרתעה הישראלית, הגיע מצב העניינים באזורי הספר לשפל שאין לו תקדים, אולי מאז הימים העליזים של פעולות התגמול בשנות ה-50.
תחקיר הוראות הפתיחה באש בגבול עזה:
על רקע הסקירה הקצרה שהבאנו כאן, ניתן בהחלט להבין עד כמה היה נחוץ השינוי בהוראות הפתיחה באש. אמנם ישנם עוד דברים רבים לתקן, בראש ובראשונה נהלי הפתיחה באש בגבול עזה וביו"ש, אבל ההתנהלות מעוררת הרחמים של כוחותינו מול שודדים, פורצים ומבריחים בנגב ובגליל, לא הוסיפה כבוד או הרתעה בקרב האוכלוסיה הערבית שבתוך הקו הירוק או מחוצה לו.
לאחר לחץ ציבורי גדול מצד הציבור בישראל, ובראשם ארגונים רבים כמו 'אמהות למען לוחמים', הבינו כנראה ראשי מערכת הביטחון והדרג הבכיר בצה"ל, שלא ניתן יותר לטאטא את המציאות מתחת לשטיח. מותו הטרגי של בראל חדריה שמואלי הי"ד הקים קול זעקה שלא ניתן היה לתעלם ממנה, ודומה שהיא זו ששברה את גב הגמל וגרמה לצה"ל לשקול מחדש את מצב העניינים – גם אם לא בגבול עזה.
כעת, כשהשינויים הטריים בהוראות הפתיחה באש הועלו על הנייר, הגיע המבחן האמיתי: מימוש הנהלים החדשים בשטח ע"י המפקדים המוסמכים, בכל העוצמה הנדרשת. אסור שהוראות אלו יהפכו ל'אות מתה'.
אם ישכילו הכוחות הלוחמים ובראשם המפקדים לממש את זכותם הטבעית וכעת גם החוקית, לירות ולהדוף את הפורעים המסוכנים שעושים בנגב, בגליל וביו"ש כבשלהם, הרי שמדובר על בשורה אמיתית וחיזוק אמיתי לכוחותינו. כולי תקווה שכך אכן יהיה. ובמקביל, עלינו כאמור להמשיך ולהילחם על המשך המגמה, ושינוי הוראות הפתיחה באש בעוד מקומות שבהם הוא נחוץ.
שי רוזנגרטן הוא רכז פעילים ארצי בתנועת "אם-תרצו".
