בדרך כלל אני משתתף בשיחה כשאני מרגיש רצוי בה, אני אף פעם לא נדחף לשיחות של אחרים אלא אם כן נתבקשתי לעשות כן, ואז אני מאזין, שומע דעות, ומגיב לפי הבנתי.
ימי הפלאפון הסלולרי מוליכים אותי בכפייה אל עבר שיחות שלא תכננתי להשתתף בהן. זה קורה על פי רוב כשבמרחק של כמה שולחנות ממני בבית הקפהיושב בן אדם, ולפי עוצמת קולו הוא מדבר עם חבר בטוקיו, ואני הופך חלק ושותף סביל, לשיחה שאין לי עניין לקחת בה חלק…
והנה אני שותף עכשיו נגד רצוני, לסיפור רמיה שרימו אותו את האיש הצועק, והוא מאיים על ההוא מטוקיו, שהוא לא יוותר, ושהוא ינקוט בצעדים, עד שההוא שבעבר השני , "ירגיש את זעקתה של האם אמא שלו". ואז עולה השיחה שלב בעזרת מה שקוראים "ספיקר" – משמע שעכשיו כל בית הקפה שומע גם את הצד שלנו וגם את הצד של האויב הרחוק, שמשתף מצידו את האם-אם-אם האמא של הטמבל שצועק מהארץ.
הרבה אנשים שבאו באותו יום לקפה באו עם חברים כדי לדבר איתם. אבל החבר הצועק לא מאפשר זאת ומאלץ את כולנו להקשיב לדבריו, ולא רק זאת, אלא גם לדברי החבר ותשובותיו. וכולנו יושבים בדממה, ממתינים בסבלנות וחרדה לסיום השיחה שלא רצינו להיות בה חלק כדי שגם האם-אם-אימא שלנו לא תשורבב לשיחה.
אולי יש לכם פתרון? איך להתמודד עם אנשים אטומים, בלי נימוס, ובלי חושים, שבית קפה שלם מת בשבילם, שעה שהם מדברים בסלולרי הארור שלהם? מה דעתכם? היה עוזר אם היה חוק שבבואך לבית קפה, עליך להשאיר את הסלולרי שלך בחוץ? לא בטוח… כי אם היה חוק כזה, בית הקפה היה נסגר, כי לבית קפה לא באים היום לדבר עם חברים, באים לדבר עם סלולרי.
