"לא האמנתי שזה קורה לי, ואיש לא אמר מילה" כך סיפר גיל עופרים ששוקל לעזוב את גרמניה בעקבות תקרית אנטישמית, האמן גיל עופרים, יליד גרמניה ומי שעשה בה קריירה ענפה, הושפל במלון מקומי, לאחר שמנהל הקבלה דרש ממנו להסיר את תליון המגן דוד שעל צווארו והתקרית עוררה סערה במדינה, וגם אמירות אנטישמיות קשות.
המקרה הזה לקח אותי לסיפור אישי ישן, היה זה בשנת 1,968, הגעתי לשם עם "פשנל", האמרגן האגדי, לערב בכורה של הסרט "כל ממזר מלך" והיינו אורחיו של "מלך מועדוני הלילה" של ברלין שמעון עדן, שהיו לו אז כמה מועדוני לילה ברחבי גרמניה "האחרת", הוא היה דמות מפורסמת מאוד בעת ההיא. הוא אסף את שנינו באחד הבקרים במכונית הרולס רויס המפוארת שלו אל אחד האגמים המקסימים, שם עגנה ה"יכטה" שלו עמוסת האוכל והיינות. ואני, שאז זו הייתה לי אחת הפעמים הראשונות שיצאתי מן הארץ, חשבתי שאני חולם.
בעודנו מפליגים לאורכם של נופים מרהיבים וירוקים במים הרוגעים והכחולים, הפליג שמעון עדן בתשבחות על גרמניה שהינה "אחרת, מאוד אחרת, מאוד משתדלת, ומה שהיה כבר לא יכול להיות יותר". כך ניסה לשכנע אותנו, שני יהודים מישראל, שנרגיש כאן על האדמה הארורה הזאת כמוהו בבית. לאחר הפלגה של כשעה בהמשך הדרך הגענו למזח אחר כדי לרדת מן היכטה, ובעודנו מתקרבים אנחנו רואים שעל המזח יושבים בשורה מתגרה ובוטה צעירים רעשנים ושתויים, שהחלו צועקים לנו "יודן ראוס" "יודן ראוס".
די היה להביט בפני הצועקים כדי לחוש את השנאה, ל"שמעון היהודי" ואורחיו. שמעון עדן לא התרגש חייך אלינו ההמומים ופשוט ניווט אחורה וחיפש מזח אחר לעגון בו. "פשנל" ואני שתקנו. היינו בהלם, גם באלם, וחשבנו לתומנו שאולי זו גרמניה אחרת, אבל משהו מאוד בסיסי בנפשם של הצועקים לנו
"יהודים החוצה", משהו מאוד קָמַאִי, ראשוני, עמוק וקדום, נותר שם בעמקי הלב, וגם יִוותר שם לעד.
יש הרבה ארצות בעולם עם היסטוריה ידידותית ליהודים, הסטוריה משותפת בת שנים רבות, עם שפה ועבודה ומסורת ושנים של שהות מכילה ומאמצת אל לב. הכול אני יודע, ובכל זאת, ליהודים, כל המליונים המפוזרים היום מקוטב לקוטב, ברחבי העולם, יש רק בית אחד, בית אחד קטן אבל בטוח, שקוראים לו ארץ ישראל ולו צבא יהודי מגן שנלחם את מלחמות עמו.
בשום מקום בעולם לא ירגיש יהודי כמו על פני האדמה הזאת, המולדת הזאת, ערש תרבותו שבמשעוליה הלכו אבותיו, שופטיו ונביאיו. בשום מקום שבעולם לא ירגיש יהודי בן בית כי תמיד יביטו בו בעלי הבית המקוריים כְזר שנדחף לשכונה. זר הוא זר הוא זר.
היהודים באמריקה כמו באנגליה, ספרד, ארגנטינה ואוסטרליה הם אומנם בעלי יכולת, הם בעלי משרות חשובות, הם בעיתונות, בקולנוע, הם עשירים בחלקם עד למאוד, אבל לעולם לא יהיו מלח הארץ, לעולם לא יהיו בני הארץ. עם כל האזרחויות והדַרכונים הכפולים, ו"הגרין קרדס".
רק פה, רק בארץ ישראל – בארץ של היהודים, הם המלח והלחם. רק פה בציון, הם אינם זרים כי הם בעלי הבית. נשמע לכם ציוני? כן אני ציוני, ציוני גאה שחרד לשלומם של אחי אשר בניכר.
