כבר בפתח דבריו של שר הבריאות, ניצן הורוביץ היום בבית החולים וולפסון שבחולון, ניתן היה להסיק שקבלת אחריות מכל סוג שהיא – לא תהיה פה. התדרוך התחיל בהתייחסות למצב התחלואה בארץ, שכמובן ידע ימים טובים יותר – אלא שהשר לא ראה לנכון לקשר אותו לפעולות הממשלה, אלא להטיל את מלוא האחריות על ה-"לא מחוסנים, שאנחנו רואים שממלאים את בתי החולים עד אפס מקום – ושבוחרים לא לקבל טיפול ולפגוע בעצמם.
כבר בנושא הבא, בתי החולים שקורסים תחת עומס המטופלים, מצא הורוביץ אשמה נוספת – הממשלה הקודמת. "מצב בתי החולים שעל סף קריסה – הרעבה מכוונת שנמשכה שנים ואת תוצאותיה אנחנו רואים היום." התייחסות למשבר בתי החולים הציבוריים, ששבתו בחודש שעבר עשרה ימים? לא תמצאו. ותהיו בטוחים שאם היא תגיע – היא תהיה קשורה לממשלה הקודמת, הבאה, או לשלג דאשתקד. שר הבריאות לא אחראי על מערכת הבריאות בישראל.
ולעניין הבא – משבר המתמחים. גם פה, אין בדל של אחריות או קשר בין משבר מקצועי – רפואי עכשווי לשר הבריאות המכהן, אלא אחריות מלאה שנופלת על ממשלות קודמות. ולא רק עליהן – גם על המתמחים המסכנים עצמם. כשהשר אומר שהוא "ממליץ למתמחים לא לאיים בהתפטרויות או באיומים" כשהם מבקשים לעבוד תחת תנאים נורמליים- הוא מתכוון לכך שהאחריות בנוגע למצבם נמצאת בידיהם, ולא חלילה בידי השר המופקד עליהם.
וזה לא נפסק שם: לאחר שנשאל השר על העימותים המכוערים בין חברי הממשלה לגורמי המקצוע (בהתייחס בעיקר להשמצות הפרועות כנגד ד"ר שרון אלרעי פרייס), הוא לא טרח להתנצל או חלילה להסביר את מהות הדברים. אלא רק להגיד ש-"ההשמצות הנשמעות בתקשורת רחוקות מהמציאות בחדרים הסגורים".
ואת כל האמירות המדאיגות והמרגיזות האלו עוטפת תחושה אחת – שהדרג הממשלתי מסיר כל אחריות ממנו, כל קשר להתפשטות המגיפה וכל זכר למספר הנפטרים. הם מכילים, מתעלמים, מחכים עד יעבור זעם. ומי משלם על התחושה הזו שלהם? אנחנו.
