אריק זאבי, הג'ודוקא הישראלי המפורסם ואחד מספורטאי העבר המוערכים בישראל, פועל רבות לקידום מצוינות ספורט בקרב ילדים ונערים. בשבוע שעבר פירסם זאבי טקסט ארוך בו הציג את אחת הבעיות העיקריות, כך לשיטתו, בספורט הישראלי. זאבי כתב בין השאר: "יש ואקום מאד גדול בגילאי הילדים והנוער, אין אצלנו שיטה, כמעט הכל מקרי. אני התחלתי להתאמן בג׳ודו כי המאמן היה שכן שלי. אם הוא היה מאמן קראטה, כנראה שהייתי בקראטה וכנראה שלא הייתי ספורטאי אולימפי. כל כך פשוט".
הדברים שכתב אריק זאבי גררו תגובות רבות וכעת, בעקבות התגובות, הוא מפרסם את תרומתו לפתרון הבעיה שהציג. בטקסט ארוך הוא מתאר תכנית ייחודית אותה הוא יזם לקידום מצוינות ספורטיבית בקרב ילדים ונערים. "כרגע אנו נמצאים בכ-26 כיתות ב-7 בתי ספר ברחבי הארץ ובשנה הבאה יצטרפו לפרויקט עוד 5 בתי ספר לפחות ויקחו חלק בפרויקט קרוב ל-1000 ילדים וילדות" סיפר זאבי על הפרויקט.
התכנית המיוחדת של אריק זאבי:
"מכיוון שהפוסט הקודם שהעליתי עורר עניין רב, ובעיקר כי נשאלתי לאחריו מדוע אני לא מנסה לעשות משהו בנידון, אני מצרף לכם את התכנית שאני מפעיל כבר כמה שנים, דרך העמותה שהקמתי, בכדי לנסות ולשנות את הספורט ההישגי בישראל.
פרויקט המצוינות בבתי הספר:
הרעיון המרכזי שעומד מאחורי הפרויקט הוא לנסות וליצור, לראשונה בספורט הישראלי, תהליך שלם ומקצועי שמתחיל משלב האיתור, עובר דרך שלב הבניה ומסתיים בשלב ההתמחות.
שלב א׳ של התכנית הוא בבתי הספר היסודיים. הסיבה שאני עושה זאת בתוך בתי הספר היא כי שם נמצאים כל ילדי ישראל ומכיוון שבתי הספר יודעים לספק לנו מעטפת נכונה (מתקנים, ציוד, גישה, אנשי צוות) שמאוד עוזרת לפרויקט להצליח (ניסיתי בשנתיים הראשונות לעשות זאת מחוץ למסגרת הבית ספרית וזה נחל כישלון חרוץ- פרט לפרויקט הריצה לבני הקהילה האתיופית ששרד ומצליח, אבל זה כבר לפוסט אחר).
הפרויקט עובד כך, קודם כל אנחנו מאתרים כ-25 ילדים מתאימים מתוך שכבה שלמה. האיתור נעשה על ידי מבחנים מאוד ידועים בעולם הספורט אשר בודקים זריזות, כח מתפרץ, מהירות וכח – אני יודע שמבחנים מהסוג הזה עשויים לפספס כשרונות בענפי ספורט אחרים, כמו שחיה לדוגמא, אך הם רלוונטיים לרוב ענפי הספורט האחרים.
בסרטון: ילדי הכיתה האולימפית באימון בוקר בולודרום שבהדר יוסף. כל אחד מתאמן בענף שלו.
רק כדי שתבינו כמה תהליך האיתור הפשוט הזה חשוב, אספר לכם שכ70-80 אחוז מהבנות שאיתרתי עד היום בפרויקטים השונים, לא עסקו לפני כן בספורט אולימפי תחרותי – ואני מדבר איתכם על ילדות סופר מוכשרות ספורטיבית. חלקן רקדו, חלקן היו בחוגים בית ספריים לא תחרותיים וחלן כלל לא היו בשום מסגרת ספורטיבית. קצת לא נעים לי לכתוב את זה, אבל רוב הילדות בישראל לא באמת נמצאות בחוגי ספורט תחרותיים. שלא נדבר על משחקי כדור.
זה עצוב מאוד בעיניי, אבל זה המצב. זאת כמובן בעיה תרבותית, לא ספורטיבית.
אצל הבנים המצב יותר טוב, למרות שבפריפריות יש אחוז מאוד גבוה של ילדים שלא מתעסקים בספורט תחרותי מסיבות שונות. בבית הספר הערבי ביפו, לדוגמא, רק 3-5 ילדים שאיתרנו בשלוש השנים האחרונות היו במסגרת ספורטיבית כלשהי- אתם יכולים לנחש לבד איזו, לא? נכון, כדורגל. במגזר הערבי כמעט ולא קיימים ענפי ספורט נוספים. כאילו הכישרון הגופני שלהם מוגבל רק למשחק עם כדור..
נמשיך. אותם ילדים שאותרו מקבלים שש שעות ספורט נוספות בזמן בית ספר בשלושה ענפי ספורט אולימפיים שונים. דהיינו כל ענף ספורט מקבל שתי יחידות אימון בשבוע. בדרך כלל אני בוחר באתלטיקה כאחד מאותם ענפי ספורט, בענף כדור כלשהו – כשהנטייה לכדורעף חופים, מסיבות שלא אפרט כעת – ועוד ענף אולימפי נוסף שמשתנה בהתאם למאמן שעומד לרשותי, האוכלוסיה הרלוונטית והענף הבולט בעיר.
1+לפעמים זה ג׳ודו, לפעמים זה טקוואנדו ולפעמים זה סיף, זה לא באמת משנה. הבחירה בשלושה ענפי ספורט שונים נועדה לעשות שני דברים. קודם לעזור לאותם ילדים לרכוש השכלה תנועתית רחבה – כל המחקרים מראים שילדים בגילאים צעירים צריכים לעשות כמה שיותר פעילויות גופניות שונות, הם צריכים גירוי פיזיולוגי רחב ככל שניתן. בילדותי היינו משחקים ברחוב, רצים, קופצים, מטפסים ומשחקים עם כדור, היינו פעילים. היום, מי שלא במסגרת חוגית כנראה לא באמת זז מספיק.
גם כדורגלן, לדוגמא, רצוי שיתנסה באתלטיקה לצד הכדורגל וגם הגירוי הפיזיולוגי שיקבל בג’ודו יעזור לו לאחר מכן במגרש, ביציבות, בהסרת החשש ממגע פיזי וכד׳. ככל שנרבה בפעילות פיזית מגוונת בגילאים הצעירים, כך ההשכלה התנועתית שלנו תהיה רחבה יותר.
והסיבה השניה שאנחנו בוחרים 3 ענפי ספורט שונים היא כדי להפגיש את הילדים עם ענפי ספורט שהם לא התנסו בהם. אתם לא תאמינו כמה פעמים שמעתי ילדים/ילדות שאמרו לי שלא בא להם ג׳ודו/כדורסל/אתלטיקה מכל מיני סיבות וכשהם התחילו להתאמן בזה הם ראו שלא רק שזה נחמד, הם גם טובים בזה!
חשיפה והתנסות, ברוב תחומי החיים, היא שלב סופר חשוב, רק כך נוכל לדעת אם הענף אכן מתאים לנו ורק כך נוכל להבין איפה הפוטנציאל הכי גדול שלנו.
חשוב לי לציין שהמאמנים (אולי החוליה החשובה ביותר) שעובדים איתנו הם מהטובים בארץ שנהנים לקחת חלק בפרויקט הזה, גם כי הוא מאפשר להם לאמן בשעות הבוקר/צהריים הפנויים אצלם בדרך כלל, ולמעשה מספק להם הכנסה נוספת, וגם כי הפרויקט מאפשר להם לעבוד עם ילדים מוכשרים שנמצאו מתאימים ושרוצים לקחת חלק בפרויקט הזה, דבר חשוב מאין כמותו, מאחר ובחוגי אחר הצהריים יש לא מעט מקרים שהילד לא באמת מתאים לענף הספורט ולפעמים כלל לא רוצה להיות שם ונמצא רק בגלל לחץ של ההורים. והרוב המוחלט של המאמנים יצטרכו להתמודד עם זה, בלית ברירה, כי זאת פרנסתם, כי זה חוג.
יתרון נוסף שקיים למאמנים הוא שבהמשך הדרך הם יכולים למשוך אליהם, אחר הצהריים, ילדים מוכשרים שרוצים להתקדם באותו ענף. זאת אומרת שאם מאמן הג׳ודו שעובד בפרויקט ביישוב נילי לדוגמא (האחים נועם ועדו אלקיים) מזהה ילד או ילדה שממש מוכשרים בג׳ודו ורוצים לקחת את זה צעד אחד קדימה, אז הוא יזמין אותם אליו אחר הצהריים לקבוצה התחרותית שיש לו במודיעין(קבוצה מעולה, אגב) ויחד יממשו את הפוטנציאל שלו. וכנ״ל בכל אחד מענפי הספורט שבו אנו נוגעים. וזה לא רק תיאוריה, אלא קורה בשטח, הלכה למעשה.
כרגע אנו נמצאים בכ-26 כיתות ב-7 בתי ספר ברחבי הארץ ובשנה הבאה יצטרפו לפרויקט עוד 5 בתי ספר לפחות ויקחו חלק בפרויקט קרוב ל-1000 ילדים וילדות!
ואם תהיתם לגבי המימון של הפרויקט, אז תדעו שמכיוון שאנחנו משתמשים במתקני בית הספר ומכיוון שאף אחד לא ״גוזר קופון״ בפרויקט, גם אם אין אף תורם/מימון עבורו, העלות לכל ילד לכל הפרויקט היא פחות מעלות של חוג אחד רגיל! וכמובן שילד שהתקבל ולא יכול לעמוד גם בתשלום זה, העמותה תממן אותו.
המטרה שלי היא להגיע ל- 100 כיתות לפחות בשנים הקרובות. השלב הזה בפרויקט נמשך, בדרך כלל, 4 שנים מכיתה ג׳-ו׳ ולאחריו מגיע שלב ב׳ בתכנית:
פרויקט הכיתה האולימפית בחטיבות הביניים:
בפרויקט זה כבר יש התמחות של הילדים בענף ספורט אחד. הפרויקט הזה יתחיל בספטמבר את השנה השניה שלו בתיכון שמיר בתל אביב ולאור ההצלחה שלו אין לי ספק שבשנים הקרובות נפתח עוד ועוד כיתות כאלה ברחבי הארץ.
מה שקורה בחטיבת הביניים שמיר הוא שיחד עם העירייה יצרנו כיתה שמורכבת מספורטאים מ-4 ענפי ספורט שונים: אתלטיקה, ג׳ודו, אופניים והתעמלות מכשירים.
ענפי הספורט שנבחרו הן אלה שיש בהן קבוצות ספורט מובילות במרכז האולימפי בהדר יוסף, סמוך לחטיבת הביניים שמיר.
אני יודע שיש כבר כיתות ספורט בחטיבות הביניים, אבל אחת הבעיות המרכזיות שלהן היא שהן מתמחות בעיקר בענפי הכדור השונים ולא נותנות מענה לענפי הספורט האישיים.
ומכיוון שזה לא ריאלי ליצור כיתת ג׳ודו או כיתת אתלטיקה, שכן אין 30 ילדים מאותו שנתון באותו איזור שממש טובים בג׳ודו (האמת שגם בענפי הכדור זה כנראה לא אפשרי..) החלטנו לאחד יחד 4 ענפי ספורט מובילים לכיתה אחת.
אותם ילדים שאותרו ונמצאו מתאימים מתחילים את את היום, פעמיים בשבוע, באימון בוקר בהדר יוסף, כל אחד בענף שלו כמובן, ובסיומו ההסעה לוקחת אותם לבית הספר להתחיל את יום הלימודים שלהם מעט באיחור.
מכיוון שהפרויקט נבנה יחד עם אגודות הספורט הרלוונטיות, הילדים מתאמנים אחר הצהריים עם אותו מאמן שפוגש אותם בבוקר ואז תכנית האימונים מסונכרנת בצורה מלאה מבחינה מקצועית. בית הספר, כמובן, בונה את מערכת השעות בהתאם לתכנית האימונים של הילדים, אבל הכי חשוב, בית הספר מודע לצרכים של ילדים שמקדישים את עיקר זמנם לספורט ומאפשר להם לעשות כן, על כל המשתמע מכך.
דבר נוסף, הועד האולימפי מאמץ את הכיתה הזאת ומלווה אותה ובהמשך אותם ספורטאים גם יוכלו להינות מהידע ומהמעטפת שיש לגוף הכי מקצועי בארץ.
לאחרונה, אגב, גם חברת אינטל אימצה את הכיתה כי היא מזדהה עם הערכים שילדי וילדות הכיתה מייצגים וכרגע אנחנו בונים את שיתוף הפעולה בינינו.
לסיכום, אנחנו, בקרן למצוינות אולימפית, מנסים להיכנס לואקום שקיים בספורט הישראלי בגיל הילדות והנוער וליצור תהליך שלם משלב האיתור, דרך הבניה והליווי ועד לשלב ההתמחות. זה פרויקט ארוך טווח וייקח כנראה שנים עד שנראה תוצאות בזירה הבינלאומית, אבל זה בסדר, יש לי סבלנות.
מקווה שלא שיעממתי יותר מידי. אריק.
נ.ב. – אני מודע לכך שיש עוד מספר בעיות בספורט הישראלי- מעמד המאמן, תשתיות, מבנה הספורט בארץ וכד׳. אני החלטתי לנסות ולטפל באוריינטציה החובבנית הקיימת אצלנו בגילאי הילדים ולצמצם עד כמה שאפשר את המקריות בספורט הישראלי. מקווה שעוד כמה שנים אוכל להראות כי אכן הצלחתי".
