אריק זאבי נחשב לאחד מהג'ודוקא הישראלים הטובים ביותר בכל הזמנים. עם מדליית ארד אולימפית, זכייה בתואר 'סגן אלוף העולם' ועוד – אין ספק שזאבי יודע דבר או שניים על ספורט תחרותי, ובהחלט שווה לשמוע את דעותיו בנושא. היום (ה'), בעקבות אולימפיאדת טוקיו 2020, הוא משתף במחשבותיו על הספורט הישראלי, איזה רגע מכונן ומשמעותי עבר בתחרויות בלונדון, ואיך נצליח להגיע לזכייה במספר דו-ספרתי של מדליות באולימפיאדה.
כך כתב:
"ביום הרביעי לתחרויות באולימפיאדת לונדון חוויתי רגע מכונן, שבאיזשהו מקום, שינה את חיי או לפחות קבע את ייעודי לשנים שאחרי. ולא, זה לא היה ההפסד שלי, הוא התרחש רק יומיים לאחר מכן. נסעתי בחזרה לכפר האולימפי עם חבר הונגרי, ותוך כדי השיחה הוא שאל אותי בתמימות 'תגיד, כמה מדליות אולימפיות יש לישראל?'. אמרתי לו 'שבע', אז היו לנו רק שבע מדליות. הוא פקח את עיניו בהתלהבות ואמר 'וואו! יפה מאד. אתה מתכוון כאן, עד עכשיו בלונדון, נכון?'. אמרתי לו 'אתה צוחק עלי? אני מדבר איתך בכל ההיסטוריה, בכל ענפי הספורט!'. הוא היה בהלם".
"לא הבנתי כל כך למה, הרי הוא לא מארצות הברית או מרוסיה – בסך הכל הונגריה, מדינה של 10 מיליון איש. ואז לתדהמתי הובהר לי שלהם יש 452 מדליות אולימפיות! 165 מזהב. הנתון הזה הפתיע אותי מאד. ידעתי שהונגריה היא מדינת ספורט מפותחת, אבל לא תיארתי לעצמי שהפערים כל כך עצומים".
"ובפעם הראשונה בחיי, בזמן אולימפיאדת לונדון, נכנסתי ובדקתי כמה מדליות אולימפיות יש למדינות בגודל שלנו. וגיליתי שלבולגריה יש 217 מדליות, לפינלנד 300 (ועוד כ-150 באולימפיאדת החורף), לדנמרק 164 ואפילו ליכטנשטיין הקטנה הייתה אז עם 9 מדליות. הייתי בהלם".
"וכשחזרנו לארץ מלונדון (לצערי בלי מדליות) התחיל הניגון הקבוע שקורה גם כשנבחרת הכדורגל מפסידה. הרי מה בדרך כלל אומרים בהקשר של הספורט הישראלי? שני דברים עיקריים: האחד זה משהו על המנטאליות הישראלית והשני זה על הגן היהודי שלא ממש בנוי לספורט תחרותי. ואני חייב להגיד לכם ששני הטיעונים האלה כל כך מעצבנים אותי, והם גם פשוט לא נכונים! הרי אם הייתה בעיה במנטליות הישראלית לא היינו מצטיינים בהייטק, מערכות הביטחון שלנו לא היו מהטובות בעולם, לא היינו זוכים בכל כך הרבה פרסי נובל. גם הזכיות האחרונות של לינוי, אבישג וארטיום, רק מחזקות את ההבנה שאין שום בעיה במנטליות הישראלית".
"וגם אין שום בעיה בגן היהודי. יש מעל 500 מדליות אולימפיות שהושגו על ידי יהודים! רק לא תחת דגל המדינה שלנו. אגיד לכם אף יותר מזה, היהודים מהווים פחות מחצי אחוז מאוכלוסיית העולם וכ2 וחצי אחוז מהמדליות האולימפיות. הבעיה העיקרית בספורט הישראלי היא בגילאים הצעירים".
"יש ואקום מאד גדול בגילאי הילדים והנוער, אין אצלנו שיטה, כמעט הכל מקרי. אני התחלתי להתאמן בג׳ודו כי המאמן היה שכן שלי. אם הוא היה מאמן קראטה, כנראה שהייתי בקראטה וכנראה שלא הייתי ספורטאי אולימפי. כל כך פשוט. ואם הוא היה מאמן בענף אולימפי אחר שלא מתאים ליכולות הגופניות שלי? עדיין לא הייתי מצליח לממש את הפוטנציאל הספורטיבי שלי".
"כמעט כל ספורטאי אולימפי ישראלי הגיע במקרה לענף שבו הוא נמצא. לא היה תהליך איתור מסודר, לא הייתה בניה נכונה. מקריות נטו. תנסו לדמיין את מסי או פלפס בענף ספורט אחר, הם לא היו מגרדים את הגבהים שאליהם הם הגיעו. איתור זה אחד הדברים הכי חשובים בספורט תחרותי – אנחנו חייבים לנסות ולמצוא מהו ענף הספורט שבו היכולות של הילד שלנו באים לידי ביטוי בצורה המירבית".
"והבעיה השנייה היא שהאוריינטציה הספורטיבית בארץ היא חוגית כמעט לגמרי. מאמנים מתפרנסים מכמות הילדים ולכן (כמעט) תמיד יעדיפו לפנות למכנה משותף רחב ולא לאמן באוריינטציה תחרותית שמשמעותה היא לאמן יותר שעות ופחות ילדים. ואין לי בכלל בעיה עם חוגים. ממש לא. אבל אין לנו מערכת מקבילה של הישגיות. ובסוף אלה שכן מצליחים, זה מכיוון שמדובר בספורטאים מוכשרים, במשפחה שנרתמה ודחפה, במקרה הם בחרו בענף הספורט שאכן מתאים ליכולות הגופניות שלהם, ובמקרה המאמן שהתחילו להתאמן אצלו הוא מספיק רציני ומקצועי, ואז כשאותו ילד/ילדה מגיעים לגילאי נוער, שורדים את החובבנות החוגית, העסק מתחיל להיות יותר רציני".
"מאמני הנבחרות בדרך כלל יותר מקצועיים ומאמנים באוריינטציה תחרותית. הועד האולימפי שנכנס לתמונה בשלב מאוחר יותר הוא בעיניי מהטובים בעולם. ואני יודע שזה לא מאוד פופולרי להגיד את זה, אבל זאת האמת. ספורטאי אולימפי אמריקאי לא מקבל שקל מהמדינה שלו, עד לזכייה במדליה אולימפית. ספורטאי נורבגי, או אנגלי, גם את זה לא. תבדקו. אבל אותם ילדים אנגלים, נורבגים או אמריקאים, מקבלים את המעטפת הכי טובה שיש כבר מגילאי הילדים ובעיקר מקבלים את האפשרות להתנסות במגוון ענפי ספורט דבר שגם בונה אותם יותר נכון פיזיולוגית וגם גורם להם להבין באיזה ענף ספורט עליהם להתמקד".
"אני כותב לכם את זה דווקא עכשיו, אחרי האולימפיאדה הכי מוצלחת שהייתה לישראל מעולם, משום שלדעתי בטוקיו הגענו הכי קרוב למיצוי הפוטנציאל האולימפי שלנו. אם נמשיך כך, כשהקצפת מקבלת את התנאים המקסימליים כמו עכשיו, אבל אין שינוי מערכתי בגילאים הצעירים, נמשיך להיות באזור ה-2-5 מדליות אולימפיות בכל אולימפיאדה. לא רע בכלל, אבל אין לי ספק שאנחנו יכולים יותר".
"יש בישראל אהבה גדולה מאוד לספורט תחרותי, יש כמיהה להישגים ספורטיביים בינלאומיים ויש כאן כישרונות אדירים. רק צריך שיטה. צריך לחשוב לטווח הארוך ולבנות תכנית ארוכת שנים, כמו שעושים בהייטק וכמו שעושים בביטחון. צריך לבנות תכנית ששמה את הספורט במקום הראוי לו, גם ככלי חינוכי, גם ככלי בריאותי וגם כפלטפורמה להישגים בינלאומיים. ישראל יכולה להיות במקום הרבה יותר טוב ממה שהיא נמצאת מבחינה ספורטיבית. אין לי ספק בזה. להערכתי, בעבודה נכונה, תוך 8-13 שנה, ישראל יכולה גם להגיע לזכייה במספר דו ספרתי של מדליות בכל אולימפיאדה. לא חושבים שזה אפשרי? עד לא מזמן הרבה אנשים גם חשבו שזה לא אפשרי לזכות במדליה אולימפית בהתעמלות קרקע. אז חשבו".
