בפוסט שפירסם יהורם גאון בעמוד הפייסבוק שלו, הוא מתאר רגעים מיוחדים בארץ ישראל – "ארץ ישראל של הסליחות". גאון מתאר את התחושות המיוחדות שנמצאות בזמני אמירת הסליחות ואף מסיים בתקווה שרגשות אלו ישארו עימנו.
כך כתב יהורם גאון:
ארץ ישראל של שעות ההליכה ל"סליחות" היא ישראל אחרת ושונה מישראל של של שעות היום. ישראל של "סליחות" היא וותרנית רחומה, שמחבקת את כולם ואין בה הַדָרות וחֲרמות.
בארץ ישראל של סליחות אלפים נוהרים לכותל להתחנן שם ב'צקון לחשם', וכולם מסבירי פנים האחד לשני כי כולם חשים שם למול האבנים הגדולות, שהם לא הדבר הכי חשוב בתבל – יש מישהו או משהו גדול מהם נשגב מהם ומבינתם.
אלפים הולכים בנחלאות שבירושלים מבית כנסת לבית כנסת לשמוע פיוטים הפורטים על המיתר הכי צורב מגעגוע, הכי רוטט שבלב (גם אם אתה חילוני),
ואי אפשר להיות זועם או בוטה ב"התעטף נפש" כי זה הרגע להיות פתוח אל הסובב, מקבל ומכיל. אתה לא יכול שיהיה לך "אגו מנופח" בו אתה מלא מעצמך, באשמורת בקר, עת השמש מפציעה אט אט אל העולם מן הלילה האפל, שבו התחננת על נפשך באומרך מילים של נצח כמו: "בן אדם מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים, שפוך שיחה דרוש סליחה מאדון האדונים, רחץ וטהר ואל תאחר בטרם ימים פונים".
ארץ הזאת של הסליחות באשמורת הבקר כשמבקשים "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה היום", הם חשים בכל רמ"ח האיברים ש"הימים אכן פונים מעימנו אין לנו זמן בלתי מוגבל, וחבל על כל רגע שלא הייתה בו "עליית מדרגה" שלא היו בו אהבה ונדיבות לב ונפש.
אותה הארץ ממש, בעוד שעה כשיעלו השמש וחומה הקופח, תשנה פניה מן היחד השמיימי האוהב והמחבק, ותהפוך ארץ אחרת, חצויה וחשופה לבוטות נוראה לשסע פעור בין אנשיה.
הוי לו יכולנו לשאול מישראל של ה"סליחות", של לפני השמש הזורחת, לו יכולנו לשאול כמה רגעי חסד של סבר פנים של מודעות לקוטן וּלשפלות הרוח של יצורי האנוש, כמו שהיטיב לתאר המשורר אבן גבירול : "שְׁפַל רוּחַ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה,
אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה .לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָאֲדָמָה".
