יום חורבנה של ירושלים מהדהד לחורבן ולחוסר הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו. לכבוד תשעה באב, נועה ירון-דיין משתפת באומץ את מחשבותיה על ביתה הפרטי שהתפרק, שואלת איך יתכן שהפכנו להיות אדישים לכאב, ובזכות מי "ייבנה בית שלא יחרב לעולם".
כך כתבה:
"1953 שנה לחורבן בית המקדש. חמש שנים לחורבן הבית הפרטי שלי. אני מתפנה להסתכל על עצמי ולבדוק מה עושה החורבן. לא בשעתו. לא בעיצומה של דרמה. אלא ממרחק השנים. מה עושה החורבן כשהוא מתרחק ממך והופך להיות פיסת עבר עמומה שכבר סחטת ממנה תובנות על תובנות ומסקנות עומק על מסקנות עומק. מה עושה החורבן כשכותרות העיתונים עוברות כדרך העולם לדווח על דברים חדשים שקורים כל יום. כשהחורבן הוא כבר פאסה, אבל הגאולה השלמה טרם הגיעה".
"כשפרחים חדשים פורחים באביב והלב כמו השדה החרוש ההוא בירושלים. זה שנחרש על ידי מחרבי הבית. השדה שהיה פעם בית מקדש, והפך לזירת מלחמה מלאה בדם ובצעקות הפצועים, ונחרש וזהו. הפך להיות רק שדה חרוש. אין בית מקדש. אין דם. אין צעקות. רק שדה. אין שום רמז לכל מה שהיה ואיננו. אפילו לא אנדרטה. רק שדה חרוש".
"כל רגב בו מכחיש שואה. מכסה על זוועות. מתנהג כאילו כלום. מדבר על מזג האוויר. התרגלנו אליו, לשדה החרוש. הדמעות יבשו. הפצעים הגלידו. כל אנשי הדור ההוא כבר אינם. למציאות יש כוח משלה. לחיים יש עוצמה אדירה מעצם היותם מתהווים בכל רגע".
"הכאב בא עם תאריך תפוגה. לא סתם אין לנו אפשרות להצטער כל הזמן. הנפש שלנו מחפשת פתרונות יצירתיים כדי לשרוד, והיא מתנתקת מתי שהוא. כמו אדם שמאבד הכרה בעקבות פציעה. כאילו אומר 'טפלו בי, רפאו אותי, אבל אני לא אהיה שם כדי לחוות את זה'. פשוט, זה כואב מידי. ביי. נרדמתי. דברו איתי כשיגמר".
"החורבן לאורך זמן עושה אותנו אדישים. החורבן לאורך זמן עושה אותנו מיואשים. החורבן לאורך זמן עושה אותנו מנותקים. ואסור לי, פשוט אסור לי לשכוח. שלא תמיד היה שם שדה חרוש. פעם עמד שם בית. והבית הזה היה התגלמות הכמיהה האנושית שלי לקדושה. לחיבור. לגאולה. לתיקון. לזיו השכינה. להתגעגע לכל אלה, זו לא חפירה מיותרת בעבר, זו הדרך היחידה לרפואה בהווה, ולבית בעתיד".
"כשאנחנו שוכחים, אנחנו טובעים ברגבי השדה החרוש. לא מעיזים לחלום על בית. מכחישים את הצורך הפנימי להיבנות רק מתוך הפוסט-טראומה. כשאנחנו שוכחים אנחנו נכנעים לייאוש ומפנים גב לתקווה".
"זה טוב לכאוב, וחשוב לכאוב ממקום טוב. לכאוב את המציאות החרושה המכחישה. זה טוב להיזכר שפעם היינו תמימים מספיק כדי להאמין שהשראת השכינה היא אפשרית. להיזכר בלב השלם הצעיר ההוא, לפני שהכל התרסק ונחרב. להתגעגע אל הלב ההוא השלם שלי, זה לראות מבעד לרגבי השדה החרוש. להתגעגע אליו זה להתגעגע אלי. זה להיזכר בי. זה לתת כוח לי עצמי".
"בתשעה באב, אני נותנת מקום לצער. רק קצת. עומדת מול עצמי ומעוררת את עצמי לקונן על חלום קדוש שנחרב בתוכי. מעיזה לבחוש בקדירת הצער. רק קצת. להצטער כדי שאהיה ראויה לשמוח. להתאבל, כדי שאהיה כלי לשאוף לבניין. כדי לעורר בתוכי חלומות על גאולה".
"חושבת על השדה החרוש שאני. על עומק הרגבים שבי. ומעיזה לייחל לגאולה. אומרת לעצמי, השדה, או הלב, הוא לא באמת רק שדה. הוא מקפל בתוכו את כל מה שבניתי. בעולם הזה, בתים נבנים ונחרבים, ותוך כדי כך, נחלמים חלומות, ונולדים ילדים, ומתקיים העולם עוד יום ועוד אחד. בזכות החולמים. בזכות הבונים. בזכות המעזים פעם אחר פעם, לקחת שדה חרוש ולבנות עליו בית. כל פעם מחדש. ובזכות כל המתגעגעים, השדה או הלב הזה של כולנו, יום אחד יגיע הרגע, ויבנה שם בית שלא יחרב לעולם. אחרי הכל זה נדל"ן מטורף. חבל על כל יום שעובר".
