אפרת שלומי – מנחת הורים ואמא ל-6 ילדים בעוטף עזה ומנהלת את מחלקת החינוך החברתי בקיבוץ הדתי סעד, מעניקה להורים שבינינו, כלים להתמודדות נכונה מול הילדים במצב הבטחוני המורכב. הן מתוך נסיון אישי והן מתוך נסיון מקצועי וטיפולי.
אפרת, איך מתווכים לילדים ומסבירים להם את המצב הבטחוני במדינה?
"מה שחשוב זה להסביר לילדים את המציאות כפי שהיא – במילים פשוטות שהם מבינים", פותחת אפרת, "מה שהילדים צריכים לשמוע מאיתנו המבוגרים, זה שהענינים בשליטה, שיש לנו תקווה, בטחון. גם אם בתוך הלב אנחנו המבוגרים מרגישים מאויימים או לחוצים, אנחנו צריכים לעשות עם עצמינו איזושהי עבודה כדי שנעביר לילדים את הדברים כך שיתנו להם בטחון. גם אם יש דברים שאנחנו עדיין לא יודעים, אפשר לומר לילדים 'זה עדיין לא ברור, בטח נבין עוד מעט', ממש כל הזמן לשדר שהמבוגרים מחזקים את הדבר הזה. החיילים נלחמים, יש לנו ממ"ד בבית, אנחנו ביחד, וכד'.
"זה ברמת השכל, הקוגניציה. יש עוד הרבה דברים שהורים יכולים לעשות שהם בערוצים נוספים, אם זה ברמת הגוף, חיבוק, מגע, בכי, כל הדרכים שבהן הילדים מבטאים את הקושי – בהם אפשר לתת להם חיזוק. אם זה ברמה הרגשית, אז לא רק לדבר על מה קורה, אלא גם לדבר על איך אתה מרגיש ולתת לגיטימציה לרגשות השונים, לתת מילים לרגשות. לא להגיד לילד: 'אין לך מה לדאוג, יהיה בסדר', הוא דואג, וזה לגיטימי ויש לזה בהחלט מקום.
"אני גם רוצה להדגיש שמאד חשוב לסנן את החדשות. לא לתת לילדים קטנים להיות חשופים למידע שיכול לאיים עליהם. אם הם קולטים שקורה משהו, למשל הרוגים חלילה, עדיף להגיד 'ראיתי ידיעה על מישהו שנפגע', לא צריך לפרט מה בדיוק, ולהסביר כי 'לא היה לידה ממ"ד וכד'.. כל הזמן להסביר את הדבר הזה שנותן תחושת בטחון".
מה את ממליצה לעשות בזמן שאנחנו רואים שילד חווה התקף חרדה או פחד מוגבר?
"יש כל מיני מודלים של עזרה ראשונה רגשית, בגדול כדאי לתת איזה מענה ראשוני של להיות עם הילד. לתת לו להיות פעיל בתוך המצב, לנסות להוציא אותו מתוך המצב הרגשי דרך זה שנותנים לו להיות שותף. למשל: 'בא נסדר עכשיו את הממ"ד ביחד, נארגן אותו שיהיה לנו נח, בא נביא לכאן טושים וצבעים…' שהילד יהיה שותף.
"אפשר לתת לילד גם להיות עסוק בדברים שקשורים למצב. למשל עם בני נוער מאד משמעותי אצלם להתנדב, לעשות. הילדים האישיים שלי, למשל, עסוקים במה נבשל לחיילים, מה נביא לחיילים. אתמול הם אפו להם עוגות, היום הם הביאו להם פיצה ועכשיו הם הולכים לקנות להם גלידות. זה משרת אותם יותר מאשר את החיילים, כי הם נמצאים בתחושה שהם עכשיו אלה שבנתינה. הם לא הילדים המסכנים שתקועים בממ"ד, יש להם מה לעשות, יש להם מה לתרום, זה נותן להם תחושה של כח.
"מה שהכי חשוב ומשמעותי, זה 'הנרטיב'. מה הסיפור שאנחנו מספרים סביב זה. לכל משפחה יכול להיות נרטיב שלה. משפחה אחת זה האידיאולוגיה, אחרת זה האמונה וכן הלאה. זה מה שנותן את הכח להתמודד, גם אם עכשיו קשה לנו".
איך אפשר לזהות חרדה סמויה אצל ילדים שלא תמיד מביעים את הרגשות שלהם? יש איזה נורות אדומות שצריכות לסמן לנו על זה?
"כדי למנוע את זה קודם כל", אומרת אפרת, "חשוב כל הזמן לדברר רגשות ולתת לילד להביע את עצמו. ככל שהוא פחות יאגור תוך כדי זה פחות יתפרץ אחר כך. אנחנו צריכים לתת מודל אישי בעניין הזה. להסביר להם למשל שאני עצבנית כי אני דואגת ולחוצה, ולא להגיד 'לא, מה פתאום, אני לא דואגת!' כך הילדים לומדים שמותר להם להביע רגשות ומותר להם גם להיות חלשים.
"צריך לשים לב לכל שינוי בהתנהגות של הילדים שלנו. למשל: הימנעות מדברים, עצבנות גדולה, צעקות, מכות, טיקים, כאבים לא מוסברים וכד'. הורה צריך להיות עירני, ואם הוא רואה איזה שינוי אז להגיד לילד ששמת לב למצב הזה ואתה פה בשביל לעזור לו. אם למשל יש צבע אדום והילד רועד – זה נורמלי. אבל אם עבר כבר שבוע והוא עדיין רועד – זה הזמן לפנות לאיש מקצוע".
