מבקש להקדיש את השירה בציבור לירושלים
יום העצמאות ה-19 למדינת ישראל, עמד בפתח. כחלק מהטקסים הקבועים המלווים את היום הזה, עמד על הפרק גם הפסטיבל השנתי "פסטיבל הזמר והפזמון" – מעין אירוויזיון מקומי שהתקיים מידי שנה ושודר להמוני בית ישראל באמצעי הבידור האולטימטיבי של אותה תקופה – הטרנזיסטור כלומר הרדיו, לצעירים מביננו.
מבנה הפסטיבל היה מורכב בחציו ממספר שירים שהשתתפו בתחרות, וחציו השני היה אירוע שירה בציבור, בהובלת אפי נצר ובהשתתפות הקהל. ואז זה קרה.
טדי קולק – ראש עיריית ירושלים, הגיע אל אחד ממפיקי הפסטיבל, גיל אלדמע, עם הבקשה הבאה: "השנה, אני מבקש שהחלק של השירה בציבור, יוקדש לשירי ירושלים".
"מצטערת, אני לא מצליחה"
אחלה בקשה באופן עקרוני, רק שהייתה בעיה אחת. לא היו כמעט שירי ירושלים בנמצא, למעט מספר שירים מהמקורות, אך שירים-פזמונים כמו האופנה המוסיקלית הרווחת באותה תקופה, כמעט ולא היו. סה"כ מצב הגיוני בשנה ה-19 כאשר ירושלים חצויה ובליבה חומה. בעקבות כך היה צריך לפנות למשוררים ומלחינים במיוחד כדי שיכתבו שירים מתאימים.
כשנעמי שמר, קיבלה את הטלפון מאלדמע, היא התרגשה. נדרשו לה כמה ימי השראה בירושלים, כדי להצליח לכתוב את השיר. ובסופם, הרימה טלפון לאלדמע ובישרה לו חגיגית: "גיל, אני מצטערת, אני לא מצליחה לכתוב על נושא קבוע מראש ובלחץ הזה, אנא שחררו אותי מהמשימה".
1+תחשבו רגע, מה היה קורה, אם גיל אלדמע, היה משחרר את נעמי מהמשימה. אולי ירושלים של זהב לא היה נכתב בכלל? שיר שכמעט הפך להמנון. אז בואו אגלה לכם משהו, גיל אכן אמר לה "נעמי, לא משנה, עזבי ירושלים, תכתבי על מה שבא לך".
אחרי האמירה הזו, איך בכל זאת הגיע ירושלים של זהב לפסטיבל? איזה בית היה חסר בשיר (ולא, לא מה שאתם חושבים), ומי בכלל זכה בפסטיבל באותה שנה?
לאחר שגיל אלדמע שיחרר את נעמי שמר מהכתיבה על ירושלים והשיחה נותקה, גיל הסתכל על הנוכחים בחדר ואמר להם: "תראו, עכשיו נעמי משוחררת מהלחץ, ותכתוב שיר על ירושלים".
"קצר מידי, לא מספיקים לבכות"
ואכן כך היה, נעמי שמר נכנסה למשימה בכל כולה, ותוך זמן קצר "ירושלים של זהב" כבר הופיע על דפי הטיוטא. כל מי שנכנס לביתה של נעמי, הוכרח לשמוע את השיר ולחוות דעתו, כולל רבקה מיכאלי, חברתה. כשסיימה רבקה לשמוע את השיר, אמרה לנעמי "זה מצוין, רק קצר מידי, לא מספיקים לבכות".
ומיד ניגשה נעמי למלאכה. הבית שהוסף היה בית שפרט על כל נימי הנפש והבכי. הוא דיבר על בורות המים הריקים, ועל הר הבית שריק מפוקדיו, ועל רוחות מייללות במערות אשר בסלע. עכשיו היה אפשר לבכות. כשגיל אלדמע קרא את תווי השיר ומילותיו, סכר הדמעות שלו נפרץ גם.
כעת נשאר לחפש מי יהיה המבצע של השיר בפסטיבל. וכאן המליצה ביתה של נעמי לאימה, על זמרת צעירה ולא מוכרת. שולי נתן שמה. שולי גויסה למערכה, מלווה בגיטרה, והגיעה לפסטיבל לבצע את השיר שהעולם עוד לא ידע כמה מטלטל הוא יהיה.
1+מחיאות כפיים בדמעות
האם השיר היה השיר הזוכה בפסטיבל? איך הגיב הקהל? ואיך הוסיפה נעמי שמר בית לשיר תוך כדי הפגזה?
שולי נתן, הזמרת שעלתה לבמה, והחלה לפרוט על מיתרי הגיטרה, ולשיר על – ועם קול פעמונים, פרטה גם על נימי הדמעות של כל היושבים באולם, ושל המאזינים בבית. כשהיא סיימה לשיר, נעמד הקהל ההמום והחל במחיאות כפיים סוערות.
כנראה שאם תשאלו אנשים, מה היה השיר הזוכה בפסטיבל של אותה שנה, רבים יענו לכם: "ירושלים של זהב" כמובן. אך השיר כלל לא השתתף בחלק התחרותי, אלא בחלק של השירה בציבור. כשהקהל דרש "הדרן" הם כלל לא התכוונו לשיר "מי יודע כמה" של מייק בורשטיין שאכן זכה בתחרות. את הקהל עניין באותו ערב, רק "ירושלים של זהב". ושולי נתן הוזעקה לחזור לבמה.
דקות ארוכות נמשכו מחיאות הכפיים גם בפעם השניה. אך השיר המשיך לפעם בלבבות גם הרבה אחרי שהסתיים הפסטיבל. תקופת ההמתנה לקראת המלחמה החלה, וחיילנו שרו אותו שוב ושוב בדרכם אל החזיתות. משפחות שרו אותו במקלטים וילדים בבתי הספר.
נעמי שמר מבצעת את ירושלים של זהב:
"נעמי, צריך לעדכן את השיר"
כשהתנהלה כבר המלחמה, הייתה נעמי שמר עם חיילנו אל מול החזית המצרית באל עריש, כאשר לקול רעם הפגזים, היא שרה להם את השיר, שוב ושוב לבקשתם, ובו במקום נתבשרה על שחרורו העיר -"ירושלים, כבר אין בליבה חומה!". נעמי ההמומה התיישבה. והחלה לכתוב בית מתוקן. בורות המים מלאים, ויש יורד אל ים המלח, ובהר הבית השופר קורא.
שם באל עריש הכניסה נעמי את געגועיה וגעגועיו של עם שלם שהתפרצו במלוא העוז באותה שנה, אל ירושלים האהובה. כשהגיעה לביתה אחרי המלחמה, חיכה לה שם מכתב מטדי קולק, "נעמי, צריך לעדכן את השיר", אך השירכאמור כבר עודכן, וגם ירושלים שלנו, עודכנה.
