בפרשיות השבוע, בהר-בחוקותי, מדובר בין השאר על מצוות שמיטה. "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך… ובשנה השביעית שבת שבתון… לא תזרע וכרמך לא תזמור" (ויקרא כ"ה, ג').
תארו לעצמכם את הקושי שיש לחקלאי. הוא עובד יום יום בשדה, חורש, זורע, קוצר ומתפרנס. ואז מגיעה השנה השביעית והוא צריך לעצור. לא לזרוע, לא לחרוש – להפקיר את השדה. במילים אחרות – "לשחרר". השיעור עבור כולנו הוא שלמעשה שום דבר גשמי הוא לא שלך לנצח. תיהנה, תפיק תועלת, תגיד תודה, אבל יגיע זמן שתצטרך לשחרר.
ברקע, אירועי מירון.
לרבי מאיר בעל הנס נפטרו שני בנים ביום אחד. אשתו, לפני שבישרה לו את הבשורה, המשילה לו את זה לפיקדון שניתן לאדם, ובשלב מסוים בא בעל הפיקדון ולוקח את שלו. ואז הוא אמר את הפסוק הידוע: "השם נתן והשם לקח, יהיה שם השם מבורך".
אמר לי פעם הרב אריה שכטר ז"ל, אחרי שאשתו שהוא אהב מאד, נפטרה בדמי ימיה: "אם אלוקים היה שואל אותי: 'אריה, רוצה לחיות עם אישה מושלמת שנה?'. 'ודאי', הייתי עונה. 'וחמש שנים?'. 'אוו, זה גן עדן'. 'עשר שנים?'. 'זה כבר חלום', הייתי עונה. אלוקים נתן לי 25 שנה עם אישה מושלמת. אני מודה ומוקיר על מה שהיה, ולא מתלונן על מה שיכול היה להיות".
הוא סיים ואמר – "הפסוק באיוב אומר: 'השם נתן והשם לקח…'. אנשים מתמקדים ב'השם לקח', אני מתמקד ב'השם נתן'…".
ולסיום: לפעמים דווקא החיסרון מאפשר לנו לראות את המתנה והיתרון.
אני אסיר תודה:
1. על המיסים שאני משלם, בגלל שזה אומר שאני עובד.
2. על הבגדים שקצת קטנים עלי, כיוון שזה סימן שיש לי מה לאכול.
3. על רצפה שצריך לשטוף וחלונות שצריך לנקות, בגלל שזה אומר שיש לי בית.
4. על התלונות שאני שומע על הממשלה, בגלל שזה סימן שיש לנו חופש דיבור.
5. על החניה שמצאתי רחוק מהמקום שאני צריך להיות בו, כי זה סימן שאני יכול ללכת ושיש לי רכב.
6. על הרעשים שאני שומע מהשכנים, שכן זה אומר שאני שומע.
7. על השעון המעורר שמעיר אותי בבוקר, כי זה אומר שאני חי.
השבת נסיים את ספר ויקרא, ונוהגים לומר "חזק, חזק ונתחזק". יהיה רצון שנזכה באמת להתחזק, לא להישבר, ולמנף את האחדות והסולידריות שהתרחשה בעקבות האירועים למשך כל השנה כולה.
שבת שלום. שלכם, יצחק פנגר.
נ.ב בתמונה אני פוגש חקלאי שהולך לשמור שנת שמיטה.
פורסם בעמוד האינסטגרם של הרב יצחק פנגר.
