בטקסט כואב, סיפר יהורם גאון על אסון שהתרחש לפני מעל מאה שנים במירון, ושיתף בלקח אותו יש ללמוד מן האירוע ההוא לאסון מירון שהתרחש אמש.
כך כתב:
ב"הפועל הצעיר" בתרע"א 1911 פורסמה ידיעה על גג שנפל במירון ביום ההילולא השנתית. עשרה אנשים נהרגו ושלושים נפצעו. בשנה הזו לדברי העיתון הפך החג לבני צפת לחגא, הדחקוּת והצפיפות גדולות היו מאוד והנה נקרע מעל הגג מעקה הברזל הרעוע וסחף איתו אבנים כבדות, המון הנשענים עליו נפלו על ההמון הצפוף העומד למטה ונתגלה חזיון דמים נורא. ההילולא נהפכה ליללה ונהרות דם ונחלי דמעות רחצו את חצר הצדיק.
קנאי צפת החלו מיד בפעולה וקראו לאספת עם גדולה בבית הכנסת של ה"ארי הקדוש" כדי למצוא את האשמים, והחליטו אז בחרם גמור לגזור על הנשים שלא תיסענה יותר בל"ג בעומר למירון, וכן אסרו לנשים ולעלמות לצאת לטיול בעיר ואפילו אל השוק לקנות דגים כדי שלא יבואו במגע עם גברים, אסרו לנגן יותר בכלי זמר במירון, ואחרי שתיקנו את התקנות תקעו בשופר. השנה כאמור 1911 לפני מאה ועשר שנים.
אין ספק אסון גדול היה אז ואסון גדול יותר ונורא יותר, ארע אמש בו נספו כל כך הרבה אנשים.
ואני רק דבר אחד מבקש, מתחנן, לא לחזור מאה שנה אחורה ולהתחיל כמו אז למצוא אשמים, ב"לשון הרע", ב"שנאת חינם", ב"חילול השם", ב"צניעות הנשים", ב"חטאי יוהרה", ב"חילול השבת" , ב"לימוד התורה שהושבת בעקב המגיפה", בבקשה רק לא זה, כי סיבות שכאלה מסיטות את האסון מן האחריות האישית, מסיטות את הענין מן הצפיפות וצווארי הבקבוק שנוצרים, הגמרא עוסקת בהוראה הפשוטה והמתבקשת שלפיה חייב אדם לשמור על חייו, ו"נשמרתם מאוד לנפשותיכם" ובאיסור להיכנס לסכנות מיותרות.
המכניס עצמו לסכנה עלול להינזק, "לעולם יהא אדם נזהר שלא למסור עצמו לסכנות, ואל יסמוך על הנס שאינו יודע להיכן המאזנים מכריעות; כלל גדול אמרו :השטן מקטרג בשעת הסכנה".
נבכה את מותם של הניספים שבאו להתפלל, בלי לחפש את הסיבות בשמים וברוח, אלא רק בארץ ועל פני האדמה.
