פרשתנו, פרשת ויקרא, פותחת בפסוק: "ויקרא אל משה, וידבר השם אליו… " (ויקרא א', א'). האות א' מהמילה "ויקרא" כתובה בתורה כאות קטנה יחסית לשאר, ולכן המילה נקראת כמו 'ויקר' – והכוונה היא שכל מה שקרה למשה רבנו, הוא הבין שזה "וידבר השם אליו".
אין "מקרה" בעולם, בכל דבר שקורה לנו בחיים יש שיעור, זו קריאה מהבורא, בוא ותגדל. אל תתעצבן, תצמח. אל תתייאש, תלמד. אבל אף פעם אל תאבד את התקווה.
היה היו ארבעה נרות שדלקו בחדר אחד, והחלו לדבר בינם לבין עצמם. הנר הראשון אמר: "אני 'שלום', אבל זה נראה שאין לי עתיד בעולם. כל אחד בטוח שהוא צודק, שנעשה לו עוול, ואינו מוכן להתפשר ולקבל את השני. לכן אני לא יכול להישאר פה יותר…". תוך כדי דיבור, הנר של השלום כבה.
אחריו דיבר הנר שני: "אני 'אמונה'. היום כל אחד שקוע כל כך בטרדות היום, שהוא בכלל לא מרים את הראש למעלה כדי להתחזק באמונה. אנשים עסוקים כל כך בעצמם, שאין להם פניות לחפש משהו גבוה יותר, פנימי יותר, אמתי יותר, ולכן אין לי מקום. גם אני הולך…". וגם הוא, תוך כדי דיבור כבה.
הנר השלישי אמר בעצב: "אני 'אהבה'. יש לי כוח לבעור, אבל היום החליפו אהבה בתאווה. חסר משהו אמתי ואותנטי. אנשים במרדף אחרי קריירה, הישגיות והנאות, ופחות מחפשים משהו אמתי. לכן גם אני עוזב".
בדיוק אז, ילד קטן ותמים נכנס לחדר, וראה את שלושת הנרות הכבויים. הוא אמר: "למה, נרות, לא דלקתם עד הסוף? איך יכולתם לעזוב ולוותר?".
ואז פתח הנר הרביעי את פיו ואמר: ילד יקר, אל תהיה עצוב. אני 'תקווה', וכל עוד אני בוער – אתה תוכל להדליק את שאר הנרות בחזרה".
כששמע זאת הילד הקטן, העיניים שלו נצצו. הוא לקח את הנר של התקווה, והדליק עמו את נר השלום, את נר האמונה ואת נר האהבה.
הבה נחפש את השיעור בתוך כל קושי. את המתנה בכל אתגר. יהיה רצון שנזכה להאיר גם לאחרים את התקווה.
פורסם בדף הפייסבוק של הרב יצחק פנגר
