בפרשתנו, פרשת ויגש, יוסף הצדיק – המשמש כמשנה למלך מצרים – מחליט לגלות את זהותו לאחיו, שהגיעו למצרים בעקבות הרעב שהיה בארץ ישראל.
ברגע דרמטי הוא מגלה את עצמו, "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (בראשית מ"ה, ד'). האחים משתתקים, ומפחדים שהוא ינקום בהם על כל מה שעשו לו. הוא מרגיע אותם ואומר: " אני יוסף אחיכם".
עולה שאלה, ברור שהוא אחיהם, וכי הם מכירים יוסף אחר? למה כתוב "יוסף אחיכם"? אומר ה'אור החיים' הקדוש בפירושו על התורה – אל תפחדו, "אני יוסף אחיכם, המתנהג עמכם במידת האחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא".
אתם מבינים, הוא שם הכול מאחור, "כאילו לא היה הדבר ההוא". כל מה שהם עשו לו – זרקו אותו לבור, מכרו אותו לעבד וכו', ובמילים שלנו, הרסו לו את התקופה הכי יפה של חייו – ובכל זאת הוא שם הכול מאחור וסולח.
קחו שלוש נקודות למחשבה לגבי סליחה:
1. לסלוח, זו לא התעלמות מהרגשת הפגיעה, או הסכמה עם המעשים. סליחה זו בחירה, בחירה להיות הגיבור של הסיפור ולא הקורבן.
2. לא לסלוח למישהו, זה לשתות רעל ולחכות שהאדם השני ימות. סליחה היא בעיקר בשבילך, לא בשביל מישהו אחר.
3. העבר הוא כמו פצע. אם מתעסקים אתו כל הזמן – הוא אינו מגליד. עזבו אותו, תנו לזמן לעשות את שלו.
בחור שעבר תקופה קשה מאד, הגיע לחכם ושאל בעצתו. אמר לו החכם: קח כפית של מלח, שים אותה בכוס מים ותשתה. האם אתה מסוגל? לא, ענה הבחור, זה מלוח מאד. עכשיו קח את כפית המלח ושים אותה באגם, תערבב את המים, קח כוס מים מהאגם ותשתה. אתה יכול? כן, אמר הבחור. מדוע? שאל החכם, הרי זו אתה כמות של מלח? נכון, אמר הבחור, אך לא אותה כמות של מים.
אמר לו החכם – חז"ל למדו אותנו שהצער נמשל למלח, והזמן – למים. תן לזמן לעשות את שלו… כמו שנאמר על יוסף: "וכאילו לא היה הדבר ההוא".
חשבו למי אתם יכולים לסלוח, ותעשו זאת. ולו רק אם תסלחו לעצמכם.
פורסם בדף הפייסבוק של הרב יצחק פנגר
