אתמול (ה') חל יום ההוקרה לפצועי צה"ל. זוהי הזדמנות להוקיר ולהכיר את דמותו של מי שאמנם לא נפצע בעצמו, אך ממסירותו למען הפצועים, היה ניתן לראות שכאבם, כואב כאילו נפצע בעצמו.
שמחה הולצברג, המוכר בכינויו "אבי הפצועים" הקדיש את חייו לתמוך בפצועי צה"ל, באלמנות ויתומים. את מידת גמילות החסדים שהייתה כה משמעותית בחייו, ספג עוד כילד בבית הוריו בוורשה. הזוג הולצברג, הוריו של שמחה, אף שלא היו בעלי אמצעים, תמיד דאגו לחלשים מהם וחלקו איתם את המעט שהיה להם.
כשהיה שמחה נער, נכנס עם משפחתו לגטו ורשה, שם עסק בהברחות מזון ובעבודות שונות וזכה לכינוי "חוסיד" (חסיד) בזכות מעשי הצדקה הרבים שעשה.
באקציה הגדולה שערכו הגרמנים בגטו ביולי 1942 שולחו בני משפחתו של שמחה למחנה טרבלינקה, שם נרצחו. שמחה עצמו ניצל מן השילוח.
בשנת 1943, כשהוא בן 18, היה בין הלוחמים במרד גטו ורשה. הוא נתפס ונשלח למחנה בודזין, משם הועבר לברגן בלזן וזכה לשרוד עד השחרור ב1945.
כבר בגרמניה החל שמחה לפקוד את בתי החולים ולבקר פצועי מלחמה ושורדי שואה נזקקים, ולדאוג להם לכל צרכיהם. בשנת 1949 עלה לארץ יחד עם אשתו ובנו. בארץ נולד בנו השני.
שמחה הולצברג הושפע ביותר מרבו, ר' אריה לוין, שהיה "אבי האסירים", ובזכותו בחר להקדיש את חייו לפצועי צה"ל. הוא תמך בהם פיזית, נפשית וכלכלית, והפיח בהם תקווה וחיים. הוא התמסר אליהם כבניו והם ראו בו אב לכל דבר.
הולצברג היה מופת של נתינה, סמל לאהבת הארץ ואהבת האדם. הוא לקה בלבו ונפטר בשנת 1994 במהלך אזכרה לנרצחי אוטובוס הדמים.
המידע באדיבות "בית העדות להנחלת זיכרון השואה", ניר גלים
