בחודש יוני 1861 במארבאך שבמדינת וירטמברג (בדרום גרמניה כיום) התכנסו 64 אנשי דת פרוטסטנטים שפרשו בשנים קודמות מכנסייתם משום שנהייתה פשרנית מידי לטעמם. בראשם עמד התיאולוג כריסטוף הופמן ומשנתם – הכשרת ארץ הקודש לחזרתו של ישו, שמתמהמה ככל הנראה בגלל מצבה העלוב. בכינוס זה הכריזו על יסוד כנסייתם החדשה – 'חברת ההיכל הגרמנית', או כפי שכינו עצמם בקיצור – הטמפלרים.
הטמפלרים דגלו בחיים פשוטים ונעדרי גשמיות, כאן אצלנו בארץ הקודש. העובדה שהוחרמו מיד ע"י כל הכנסיות הנוצריות לא עצרה בעדם ובשנים הבאות נשלחו לארץ קבוצות ראשונות של מתיישבים שמוינו ונבחרו בקפידה – עובדי אדמה ובעלי מקצוע למיניהם שייעודם "להפוך את ארץ ישראל לארץ פורחת".
המתיישבים הראשונים התיישבו בהרי נצרת, אך תנאי האקלים הקשים כמו גם מגפת המלריה הכריעו את המתיישבים. חלקם עזבו את הארץ וחלקם עברו לחיפה, שם הקימו בשנת 1868 את מושבתם הראשונה – נויהרדטוף. כשנה לאחר מכן הקימו את מושבתם ביפו, לצד דרך יפו כיום, וב-1871 הקימו את שרונה. במהלך השנים הוסיפו ובנו בסך הכל שמונה מושבות ברחבי הארץ.
1+מצב המתיישבים בשנים אלו היה קשה מאד. הם לא קיבלו כל תמיכה מהאימפריה הגרמנית (שהוקמה בינתיים) ונודו ע"י העולם הנוצרי. משק הארץ היה בפיגור, במיוחד בעשור הראשון שלפני העליה היהודית הראשונה והקמת הישובים החקלאיים העבריים. רבים מהטמפלרים נואשו מהמצב ושבו למולדתם.
המפנה לטובה חל בשנת 1898 עם ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ. הקיסר היה מראשי ה"דראנגנאך אוסטן" – מדיניות שמטרתה המוצהרת כיבוש שווקים לתוצרת הגרמנית במזרח. כבר עם רדתו מספינתו בנמל חיפה הוא התקבל בהתלהבות רבה במושבה החיפאית ומהר מאד הבין שהטמפלרים יכולים להיות שליחי מדיניותו במזרח הקרוב. הוא אימץ אותם אליו והעניק להם את מלוא עזרת הממשלה הגרמנית, זו העניקה למתיישבים הלוואות זולות ובעקבותם גם מוסדות הכנסיה הפרוטסטנטית שינו עמדתם ושלחו כספים למוסדות הטמפלרים. והטמפלרים יצאו לדרך השגשוג וההצלחה שמאפיינת אותם בזכרון ההיסטורי. הם הביאו לארץ את מיטב הטכנולוגיה, בנו מפעלים מודרנים, היו פורצי דרך באדריכלות, בתעשיה, בחקלאות, כמעט בכל תחום בארץ הם היו המובילים. עד שפגע בהם הסרטן הנאצי.
עוד לפני עלייתם לשלטון נשאו הנאצים עיניים למושבות הגרמניות בעולם. בני הטמפלרים שנשלחו ללימודים בגרמניה היוו טרף קל עבורם, ואחד קרל ראוף שחזר ארצה בשנת 1932 הקים כאן את הסניף הנאצי הראשון. ובעוד זקני הטמפלרים נזהרו מהזדהות גלויה עם הנאצים, הסניף פנה בעיקר לצעירים והביא להם משב רוח מרענן לשממון ולבידוד החברתי שגדלו בו. ראוף ערך להם פגישות הסברה, ארגן טיולים מוזלים לגרמניה, הביא סרטים גרמניים והקרין אותם במושבות והארגון הנאצי תפס תאוצה. ב-1934 כבר בירכו זה את זה במועל יד וב"הייל היטלר", הילדים זימרו כאן בארץ את הפזמון הנאצי "וון יודנבלוט פום מסר שפריצט" ("כשדם יהודי נוטף מהסכין"), ובכינוס של הקהילה נקבע כי היא כפופה מעתה למפלגה הנאצית. בשנת 1935 מינה רודולף הס את קורנליוס שוורץ בן ה-57 לעמוד בראש הסניף הארץ ישראלי.
מאורעות 1936-1939 זימנו לצעירים שבהם הזדמנות להוכיח את נאמנותם לאידיאולוגיה הנאצית, ועל אף המדיניות הרשמית הניטראלית של הטמפלרים חלקם אימנו ערבים, הבריחו להם נשק מגרמניה ותמכו בהם לאורך שנות המרד. באוגוסט 1939, ערב המלחמה העולמית, יצאו למעלה מ-500 צעירים גרמנים את הארץ כדי להצטרף לשורות ה"וורמאכט".
עד מלחמת העולם השניה התנהלו פעולות הנאצים בארץ ישראל באופן גלוי וללא התערבות שלטונות המנדט. אלה התעוררו לסכנה רק לאחר פרוץ המלחמה, אז הקיפו את המושבות בגדרות תיל ומגדלי שמירה והפכו אותן למחנות מעצר. החל משנת 1941 גורשו מהארץ כ-2,000 טמפלרים לאוסטרליה ולגרמניה, חלקם בעסקאות חילופין תמורת יהודים. בסוף המלחמה נשארו בארץ 420 טמפלרים בלבד.
1+אחרי המלחמה ביקשו הטמפלרים לשוב למושבותיהם ולעבודתם כאילו לא ארע דבר, אך בעוד זוועות השואה הלכו ונחשפו נשארו אלה נאצים גאים ונאמנים בגלוי לאידיאולוגיה שלהם. אחד ממנהיגיהם היה התעשיין גוטהילף וגנר. במרץ 1946 הוא חוסל ע"י ארגון ה'הגנה' במארב ברחוב לוינסקי כפעולת נקם ראשונה וכרמז לחבריו שכדאי שיעזבו את הארץ. בנובמבר אותה שנה נורו למוות שניים נוספים ליד מושבתם שבעמק יזרעאל ע"י חייל הפלמ"ח רפי איתן. מעט לאחר מכן ציווה השלטון הבריטי כי על כל הטמפלרים לעזוב את הארץ. עד ה-20 באפריל 1948 הושלם הגירוש הכללי, ופרשת הישוב הגרמני בארץ ישראל שנמשכה 80 שנה באה אל קיצה.
קהילות הטמפלרים שמורכבות בעיקר מצאצאי הטמפלרים בארץ ממשיכות להתקיים גם כיום בגרמניה ובאוסטרליה. אנשי הקהילות שומרים על מורשתם ואמונותיהם הדתיות של הטמפלרים, גם מגיעים לביקורים במושבות ההיסטוריות בארץ, וגם משתדלים להמעיט בהיקף המדיניות המבישה בתקופה האפלה של אבותיהם.
אמנון יצחקי הוא מחבר הספר קיצור תולדות תל אביב שיצא לאור בחודש הבא
