לפי 'חוק חסידי אומות העולם', זכאים המצילים לאזרחות כבוד במדינת ישראל, והיו אף כמה עשרות מהם שעברו לחיות כאן. רוב אלה שעברו לחיות בארץ עשו זאת בעקבות נישואיהם לשורדי שואה, בחלקם הגדול – שורדים שהם עצמם הצילו. אחרים הגיעו ארצה ביחד עם האנשים שהצילו או בעקבותיהם.
סיפורה המיוחד של גרטרודה בבילנסקה מעיד על הקשר האמיץ שנרקם בין מצילים וניצולים. גרטרודה הייתה מטפלת בביתה של משפחה יהודייה עשירה בפולין, משפחת סטולוביצקי.
עם הכיבוש הגרמני ברחו אם המשפחה ובנה הפעוט מפולין לעבר וילנה, וגרטרודה המסורה נשארה איתם ודאגה להם. בהמשך כשהייתה האם על ערש דווי, ביקשה מגרטרודה שתשמור על הבן, מיכאל, ועוד הוסיפה והפצירה: "אנא, קחי אותו לארץ ישראל".
גרטרודה עמדה בהבטחה, וטיפלה במיכאל כבנה שלה עד לסוף תקופת המלחמה. אך לא די היה לה בכך. היא יצאה עם מיכאל לדרך נדודים ארוכה ורצופת תלאות, במטרה להגיע לארץ ישראל. הם הצטרפו לשארית הפליטה שעזבה את פולין ונדדו בין מחנות עקורים.
השליחים מארץ ישראל ניסו לשכנע את גרטרודה להשאיר את מיכאל בידיהם, הם הבטיחו לה שיגיע לארץ, אך היא סירבה לנטוש אותו: "נשבעתי, ועלי לקיים את השבועה במלואה, וגם אם תארך הדרך שנים"
גרטרודה ומיכאל מצאו עצמם על סיפון אניית המעפילים הידועה "אקסודוס". ביחד עם יתר מעפילי האנייה הם היטלטלו בים במשך כחודשיים עד שהוחזרו בכוח לגרמניה, בחזרה למחנות העקורים. לבסוף הגיעו שנית וסופית לחופי הארץ.
גם כאן גרטרודה נשארה מסורה למיכאל. היא גידלה אותו כבנה כשהיא נאבקת בקשיים כלכליים רבים. יתרה מכך, היא נותרה נוצרייה אדוקה אך גידלה את מיכאל כיהודי.
אם הסיפור נשמע לכם מוכר – יש לכך סיבה: הוא עומד במרכזו של הספר "השבועה" מאת רם אורן, שהתפרסם בשנת 2007.
המידע באדיבות "בית העדות להנחלת זיכרון השואה", ניר גלים
