יש משהו כמעט טרגי במילה "אחדות" בשיח הישראלי. כולם אוהבים להשתמש בה, כולם מבינים עד כמה היא נחוצה, וכולם משוכנעים שהצד השני הוא זה שמונע אותה. אלא שכאשר מגיע הרגע לתרגם את המילה היפה הזאת למעשים, מתברר שלא כולם מתכוונים לאותו הדבר.
בשבועות האחרונים שוב מושטת יד מצד הימין להקמת ממשלת אחדות. ראש הממשלה בנימין נתניהו קורא לממשלה רחבה, כזו שתוכל להתמודד עם האתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים העצומים של מדינת ישראל. אלא שבצד השני, היד המושטת מתקבלת בעיקר בחשדנות. מבחינת חלקים משמעותיים בגוש השמאל, הבעיה אינה הרכב הממשלה, קווי היסוד שלה או חלוקת התיקים. הבעיה היא נתניהו עצמו.
יאיר לפיד הבהיר שממשלה עם נתניהו אינה אחדות. יאיר גולן מתנגד לכל שותפות איתו. אביגדור ליברמן מזהיר מפני מלכודת פוליטית, וגדי איזנקוט, שמנהל מגעים עם הליכוד, מטיל ספק בכנות הקריאה לאחדות. מבחינתם, שבעה באוקטובר אינו רק אסון לאומי שדורש תיקון, אלא גם קו פרשת מים פוליטי, שמחייב החלפת הנהגה.
אפשר לחלוק על העמדה הזאת, אבל אי אפשר להתעלם מעוצמתה. בעיני מתנגדי נתניהו, האחריות למחדל שבעה באוקטובר אינה מאפשרת לחזור לשותפות פוליטית כאילו דבר לא קרה. לכך מצטרף משבר אמון עמוק, שנבנה עוד קודם לכן. מבחינתם, שותפות עם נתניהו עלולה להעניק לגיטימציה מחודשת להנהגה שהם מבקשים להחליף.
אלא שכאן מתעוררת שאלה גדולה יותר: האם אחדות יכולה להתקיים רק אחרי שהצד השני יקבל את כל התנאים שלנו? האם אפשר לדבר על ריפוי הקרע הלאומי ובאותה נשימה לקבוע מראש עם מי אסור אפילו לנסות להגיע להסכמות? גם בימין, צריך לומר ביושר, אין תמימות דעים. יש מי שמאמינים שממשלת אחדות רחבה היא צו השעה, ושביטחון ישראל, הכלכלה והחוסן החברתי מחייבים פשרות כואבות.
מנגד, יש אנשי ימין שחוששים שממשלת אחדות תהפוך לממשלה שבה המחנה הלאומי יידרש לוותר על עקרונותיו, על שותפיו ועל המדיניות שלשמה נבחר.
ויש גם עמדה שלישית: אחדות כן, אבל רק בתוך המחנה. זו אחדות אלקטורלית, שנועדה לחזק את הגוש, ולא בהכרח לגשר על הפערים בחברה הישראלית. היא אולי חשובה פוליטית, אבל אינה יכולה להחליף פיוס לאומי.
האמת היא שהציבור הישראלי עייף מהמשחק הזה. אנחנו חיים במדינה שבה משפחות משלמות מחירים כבדים על מלחמות, עצמאים ובעלי עסקים נאבקים על פרנסתם, יוקר המחיה מכביד על משקי הבית והאמון במוסדות נשחק. דווקא בתקופה כזאת נדרשת מנהיגות שמסוגלת לראות מעבר לחשבון הפוליטי המיידי. אני מאמינה באחדות. לא מפני שאני מצפה שכולנו נחשוב אותו הדבר, ולא מפני שאני מבקשת ממישהו למחוק את עמדותיו. להפך. אחדות אמיתית מתחילה בהכרה בכך שהמחלוקת תישאר, אבל האחריות המשותפת למדינה חייבת להיות גדולה ממנה.
עם זאת, אינני משלה את עצמי. כל עוד חלקים מרכזיים בגוש השמאל רואים בנתניהו שותף פסול בעקבות שבעה באוקטובר, וכל עוד חלקים בימין רואים בכל פשרה בגידה בדרך, הסיכוי לממשלת אחדות יציבה נותר מוגבל. אולי הגיע הזמן להפסיק למדוד אחדות רק במספר השרים סביב שולחן הממשלה. אפשר להתחיל בהסכמות על שירות, ביטחון, שיקום הכלכלה, ועדת חקירה מוסכמת וחיזוק האמון הציבורי. אפשר להתווכח על הנהגה בלי להפוך מחצית מהעם לאויב.
כי בסופו של דבר, השאלה אינה רק מי יישב עם מי בממשלה הבאה. השאלה היא האם אנחנו עדיין מסוגלים לראות זה בזה שותפים לגורל. אחדות אינה מחייבת אותנו להסכים על הכול. היא מחייבת אותנו לא לשכוח שיש לנו מדינה אחת, ושאין לנו את הפריבילגיה לפרק אותה בכל פעם שאנחנו חלוקים על מי שצריך להנהיג אותה.
