מדהים לראות שבעייני קבוצה פוליטית לא איזוטרית בישראל, ממשלה דו לאומית היא לגיטימית. זה פשוט מוכיח שבראייתם המדינה קמה כדי לאפשר להרכב פוליטי כזה או אחר להגיע לשלטון, ויהא אשר יהא. חשוב להדגיש זאת כיוון שכוונת המשורר הייתה הקמת מדינה יהודית לשם הבטחת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו. לכן, האסטרטגיה הפוליטית של גדי איזנקוט מחייבת שאלה יסודית ומשמעותית ביותר: על איזה בסיס לאומי הוא מתכוון להקים כאן ממשלה, ואילו התחייבויות יאפשרו את הקמתה?
הסכנה אינה בעצם היותם של חברי כנסת ערבים שותפים להכרעות ציבוריות. אזרחות שווה כוללת גם זכות לבחור, להיבחר ולהשפיע. הסכנה מתחילה כאשר המחיר להקמת ממשלה הוא תלות בגורמים המבקשים לאתגר את אופייה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, או להכפיף את מדיניותה לקידום יעד לאומי הסותר את תכליתה.
זהו ההבדל בין שותפות אזרחית לבין שותפות בשינוי זהותה של המדינה. קידום תשתיות, מאבק בפשיעה, שיפור החינוך וצמצום פערים הם אינטרס ישראלי משותף. לעומת זאת, ויתור על ההגדרה העצמית היהודית אינו סעיף תקציבי נוסף במשא ומתן קואליציוני. הוא נוגע לעצם הסיבה שבגללה הוקמה המדינה שעל הנהגתה מתמודדים.
ממשלה יכולה להיות חוקית מבחינה פרלמנטרית ובכל זאת לייצר טלטלה כבד משקל, ומכאן שרוב בכנסת הוא תנאי להקמת ממשלה, אך אינו תשובה לכל שאלה בדבר דרכה. הציבור חייב לדעת לא רק כמה אצבעות יתמכו בה, אלא מה היא המשמעות של ההסכמות שיחברו ביניהן, ומה יקרה כאשר תידרש הכרעה ביטחונית או מדינית גורלית.
כאשר ממשלה תלויה בשותפים שאינם מקבלים את זכותו של העם היהודי לריבונות לאומית, ברור שהמחלוקת על זהות המדינה תיכנס אל תוך מנגנון קבלת ההחלטות שלה. במצב כזה, כל משבר קואליציוני עלול להפוך למנוף לחץ בנושאים שאסור להכריע בהם מתוך אמביציה שלטונית, ולכן הדיון אינו יכול להסתכם בסיסמה שלפיה כל חיבור פוליטי מוצדק כדי להחליף ממשלה. החלפת שלטון היא אפשרות דמוקרטית חשובה – אך היא פחות חשובה מהתכלית שלשמה הקמנו מדינת לאום יהודית.
הדברים מקבלים משנה חומרה כאשר על הפרק עומדת קואליציה הנתמכת בקולות הקוראים והמקדמים את הקמתה של מדינה פלשתינית. המשמעות הפרקטית של העניין הזה היא תמיכה בחיסול ישראל כמדינת לאום, ופגיעה אנושה בריבונות היהודית. קואליציה כזו דה-פקטו תיצור וויתור על ייחודה הלאומי של ישראל ותהפוך אותה למסגרת דו-לאומית, וכאן מתעוררת בעיה עקרונית, חריפה ומסוכנת.
במסגרת כזאת, ההגדרה העצמית הפלשתינית מקבלת ביטוי במדינה משלה, בעוד ההגדרה העצמית היהודית מאבדת את המסגרת המדינתית שנועדה להבטיח אותה. מכאן נובע החשש מפני מציאות שבה הלאומיות הפלסטינית תזכה למעמד ריבוני בחלק מהארץ ולמעמד לאומי שווה בתוך ישראל עצמה.
אף אחד לא התכוון להשתמש בהגנה על המדינה היהודית כדי לשלול את זכויותיהם של אזרחיה הערבים. שוויון אזרחי אינו איום על הציונות, ומדינה הבטוחה בזהותה צריכה להבטיח לכל אזרח ביטחון, כבוד והזדמנות. הקו המבחין אינו בין יהודים לערבים, אלא בין שותפות המקבלת את מסגרת המדינה לבין דרישה להחליף את תכליתה הלאומית.

חמאס ארגון טרור? מנסור עבאס מבהיר: "לא יצא ממני דבר כזה"
ראוי להבין את הסכנה הזו, והיא אינה דמגוגיה פוליטית, התפיסה לפיה במדינת לאום חי מיעוט שווה זכויות, הוא כורך מציאות, אך הוא לחלוטין לא יכול לבוא על חשבון הזכות הלאומית הבלעדית שיש ליהודים בישראל, ובעניין לאום וזהות לא יכול להתקיים שוויון – הלאום של המדינה שלנו הוא יהודי. זו תכליתה, זו ייחודיותה, ולשם כך, ורק לשם כך היא הוקמה. ולכן, ממשלה דו לאומית היא רעה ומסוכנת, והיא תהווה מערכת החותרת דה פקטו ליצירת מנגנון החלטות מעוות בהקשר מדינת הלאום.

עבאס להרצוג: "חמאס ארגון טרור? אל תעמידו אותנו במבחן הזה"
אמנם אין סיבה וגם לא נכון למנוע מערבים זכויות לרבות פרלמנטריות, אך את הזכויות הלאומיות שלהם והרצון שלהם להביאם לידי ביטוי במסגרת הריבון – אסור לאפשר. אתה יכול להיות ערבי ישראלי, אבל אתה לא יכול להחיל את הלאומיות שלך על המרחב הציבורי בישראל – את זה אתה מוזמן לעשות בדמשק, עמאן, קהיר, אבו-דאבי וטריפולי. ומי שיתן יד לשינוי בסגנון הזה ממניעים ליברליים, ירסק את עיקרון מדינת הלאום, ויביא את כולנו למצב אל-חזור.
