דלג לתוכן הראשי
כנס חב"ד 2026 | צילום: ליבי אלון
כנס חב"ד 2026 | צילום: ליבי אלון
שמעון טובול
שמעון טובול


המחזה בכינוס חב"ד חשף משהו שאנחנו כמעט שכחנו על עצמנו

אלפי השלוחים שהתכנסו מכל רחבי העולם הזכירו לי משהו שאנחנו נוטים לשכוח בתוך המחלוקות והוויכוחים: אהבת ישראל אינה תלויה בדעות, בהשקפות או באורח חיים • מה גורם למשפחות שלמות להקדיש את חייהן למען יהודים אחרים, ומה כולנו יכולים ללמוד ממפעל השליחות של הרבי מליובאוויטש?


יש רגעים שבהם אתה צריך לעצור את המרוץ של החיים, להניח לרגע בצד את כל מה שאתה עסוק בו, ופשוט להתבונן. לא לנתח, לא לשפוט, לא לחפש הסברים. רק להסתכל ולהשתאות. זה בדיוק מה שהרגשתי כשצפיתי בשבוע שעבר בכינוס השלוחים של חסידות חב"ד.

כנס חב"ד 2026 | צילום: ליבי אלון, C14

אני כותב את הדברים דווקא מהמקום של מי שאינו חסיד חב"ד. אני לא גדלתי בתוך החסידות, לא התחנכתי על ברכיה ולא חלק מהעולם הפנימי שלה. אבל יש מחזות שאינם שייכים למגזר מסוים, יש רעיונות שחוצים את גבולות הקהילה, ויש רגעים שבהם אתה מבין שאתה עומד מול משהו הרבה יותר גדול מאירוע חסידי.

אלפי שלוחים מכל רחבי העולם. אנשים שהגיעו מקצוות תבל, ממדינות רחוקות, מערים גדולות ומכפרים נידחים. אנשים שבחרו להקדיש את חייהם לדבר אחד: להיות שם בשביל יהודי אחר. וכשאני מסתכל עליהם, אני לא מצליח שלא לשאול את עצמי: איך עושים את זה? איך מצליחים לקחת רעיון אחד, שנולד מתוך ראייה עמוקה כל כך של נשמת האדם, ולהפוך אותו למפעל עולמי שחוצה דורות ויבשות?

בצל האנטישמיות הגואה: אלפי שלוחי חב"ד במפגן אחדות בניו יורק

08.11.26ליבי אלון

איך גורמים לאלפי משפחות, לאבות ולאימהות, לבנים ולבנות, להקדיש את חייהם לשליחות שלפעמים משמעותה לוותר על כל מה שאדם רגיל לחלום עליו?לגור במקום רחוק, להתרחק מהמשפחה המורחבת, לגדל ילדים הרחק מהסביבה המוכרת, להתמודד עם קשיים, עם בדידות, עם שפה זרה ועם מציאות שאינה תמיד פשוטה. וכל זה בשביל מה? בשביל יהודי אחד שאולי ייכנס לבית חב״ד, בשביל נשמה אחת שאולי תזדקק לחיבוק, בשביל אדם שאולי רק צריך שמישהו יזכיר לו שהוא לא לבד בעולם.

כנס חב"ד 2026 | צילום: ליבי אלון, C14

ואז אתה מבין שאולי כאן טמון הסוד הגדול של הרבי מליובאוויטש. איזו ראייה עמוקה הייתה לאיש הזה. איזו יכולת להסתכל על מפת העולם ולא לראות גבולות, לא לראות מרחקים ולא לראות הבדלים בין קהילות. הוא ראה יהודים. הוא הבין שכל יהודי, בכל מקום שבו הוא נמצא, הוא חלק מאותה משפחה גדולה. יהודי בניו יורק אינו שונה במהותו מיהודי בבאר שבע, יהודי בפריז אינו פחות קרוב מיהודי בירושלים, ויהודי שמקפיד על כל קוצו של יוד אינו פחות אחיו של יהודי שרחוק מאוד משמירת המצוות.

הוא ראה את מה שלפעמים אנחנו, בתוך כל הוויכוחים וההגדרות שלנו, שוכחים לראות: לפני שאנחנו שייכים למגזר, לקהילה או לחוג מסוים, אנחנו שייכים לעם אחד. אבל יש דבר נוסף שהותיר אותי פעור פה. הדור השלישי של השלוחים.

ליבי אלון לא הצליחה לעצור את הדמעות: "אני חב"דניקית בנשמה"

09.11.26זיו שזו

תחשבו על זה לרגע. ילדים ונכדים של שלוחים, צעירים שמעולם לא זכו לראות את זיו פניו הקדושות של הרבי, שלא חוו את אותם רגעים היסטוריים, שלא עמדו מולו ולא שמעו את קולו באופן אישי. ובכל זאת, כשהם מדברים על הרבי, כשהם מספרים על השליחות, כשהם עומדים בכינוס הזה, אתה רואה בעיניים שלהם אהבה שקשה להסביר במילים.

המטה העולמי של חב"ד | צילום: יוסי אלוני/פלאש 90

אהבה שאינה תלויה במפגש אישי. דבקות שאינה תלויה בזמן. קשר שהפך להיות חלק מהזהות, מהבית, מהחינוך ומהנשמה. ואני עומד מן הצד ושואל: מה יש ברעיון הזה שהצליח להיכנס כל כך עמוק בלבבות? מה יש בשליחות הזאת שגורם לאדם שלא הכיר את הרבי להרגיש שהוא ממשיך את חלומו בכל יום מחדש?

כנראה שכאשר מחנכים אדם לא רק לדבר על ערכים אלא לחיות אותם, כאשר רעיון הופך להיות דרך חיים, הוא כבר אינו זקוק לתזכורת. הוא הופך להיות חלק ממנו. ואולי זה השיעור הגדול ביותר שאנחנו יכולים לקחת מהמחזה הזה. אהבת ישראל היא לא לאהוב את מי שדומה לך. אהבת ישראל היא לאהוב יהודי גם כשאין לך שום דבר משותף איתו, לכאורה.

 

ינון מגל בגרסה שלא הכרתם: "אתה שליח חב"ד בערוץ 14"

17.11.25ציפורה סימן טוב

קל מאוד לאהוב את מי שחושב כמוך, מתפלל כמוך, מתלבש כמוך ומחזיק באותן השקפות שלך. אבל מה קורה כשאתה פוגש יהודי אחר? כשאתה פוגש מישהו שלא מכיר את העולם שלך, שלא מבין את הבחירות שלך, שאולי אפילו חולק עליך כמעט בכל נושא? האם גם אז אתה מסוגל לראות בו אח? האם אתה מסוגל לפתוח בפניו את הבית ואת הלב? האם אתה מוכן לצאת מהנוחות שלך, לנסוע רחוק, להקדיש זמן, להקשיב, לחבק, רק מפני שהוא יהודי?

זה בעיניי הדבר המופלא ביותר במפעל השליחות של חב״ד. לא רק היכולת להפיץ אור, אלא ההבנה שלמי שמולך יש ערך גם אם הוא לא דומה לך בשום דבר. שליח חב:ד לא מחכה שהיהודי יגיע אליו. הוא יוצא לחפש אותו. הוא לא שואל תחילה מאיזה מחנה הוא, מהן דעותיו או מהי רמת ידיעותיו. הוא פשוט רוצה שיהודי ירגיש שיש לו בית.

הדלקת נרות חנוכה בפראג | צילום: חב"ד פראג

וכמה אנחנו זקוקים לתודעה הזאת היום. אנחנו חיים בתקופה שבה נדמה לפעמים שכל דבר מפריד בינינו. כל ויכוח הופך למלחמה, כל הבדל הופך לחומה, וכל אחד בטוח שרק הדרך שלו היא הדרך הנכונה. אנחנו כל כך עסוקים בלשכנע זה את זה, עד שלפעמים שכחנו שאנחנו אחים עוד לפני שהתחלנו להתווכח.

ואז מגיע כינוס השלוחים הזה ומזכיר לנו משהו פשוט, כמעט ראשוני, אבל כל כך עמוק. יש בעולם יהודים שמוכנים לעזוב את כל מה שנוח להם כדי שיהודי אחר לא ירגיש לבד. יש בעולם משפחות שבוחרות להקדיש את חייהן לאנשים שאולי לעולם לא יוכלו להחזיר להן טובה.

יש בעולם ילדים שגדלים לתוך מציאות שבה הנתינה אינה אירוע מיוחד, אלא דרך חיים. שבה לפתוח את הבית ליהודי זר זה הדבר הטבעי ביותר. שבה אהבת ישראל אינה שיעור בחינוך, אלא המציאות שבה הם נושמים. וכשאתה רואה את זה, אתה מבין שהשליחות אינה רק של חב״ד. היא שיעור לכל עם ישראל.

כי כולנו, כל אחד בדרכו, צריכים לשאול את עצמנו: מה עשיתי היום למען יהודי אחר? למי פתחתי את הלב? את מי חיבקתי? על מי ויתרתי קצת מעצמי כדי שיהיה לו טוב יותר? אולי זה הדבר שהרבי ביקש להחדיר בעולם: שלא נסתפק בכך שאנחנו יהודים, אלא נרגיש אחריות להיות יהודים גם בשביל יהודים אחרים. ואני רוצה לסיים במחשבה שמלווה אותי מאז שראיתי את המחזה הזה.

צילום: שאטרסטוק

אי שם, בפינה רחוקה בעולם, יושב ילד יהודי בבית חב"ד. אולי הוא נולד במדינה שבה אין כמעט יהודים, אולי הוא לא יודע הרבה על ההיסטוריה של העם שלו, אולי הוא אפילו לא מבין עד כמה הוא חלק מסיפור של אלפי שנים. אבל באותו ערב יש סביבו שולחן שבת. יש נרות, יש חלה, יש שירים, יש אנשים שמחבקים אותו. יש מישהו שטרח להגיע עד אליו, רק כדי שלא ירגיש שהוא נשכח.

ואולי באותו רגע, בלי שהוא בכלל מבין, מתחברת עוד חוליה בשרשרת הנצחית של עם ישראל. וזה בעיניי כל הסיפור. לא משנה היכן נולדת, לא משנה באיזו קהילה גדלת, לא משנה באיזו דרך אתה בוחר ללכת. אתה בן לאברהם, יצחק ויעקב. אתה חלק מאומה אדירה שעברה אלפי שנים, ושום מרחק בעולם לא יכול לנתק אותך ממנה.

וכשאני מסתכל על אלפי השלוחים האלה, אני מבין שעם ישראל לא נבנה רק מאנשים שמבקשים לעצמם מקום בעולם. הוא נבנה מאנשים שמוכנים להיות המקום של מישהו אחר. אולי זאת השליחות האמיתית של כולנו. לא לחפש מי דומה לנו, אלא למצוא את מי שזקוק לנו.

לא לשאול מה מפריד בינינו, אלא לזכור מה מחבר בינינו. לאהוב יהודי לא בגלל שהוא כמוני, אלא מפני שהוא אחי. כי בסוף, כשכל הכינויים ייעלמו, כשכל המחלוקות יישכחו וכשכל ההבדלים יאבדו את משמעותם, יישאר דבר אחד: עם ישראל. משפחה אחת. נשמה אחת. ואשרי מי שזוכה להיות שליח של האהבה הזאת.