איראן מתמודדת עם משבר מים חמור שמאיים על אספקת מי השתייה למיליוני תושבים, ובראש ובראשונה בבירה טהרן. מושל מחוז טהרן, מוחמד סאדק מותמדיאן, הזהיר אתמול (שבת) כי למרות הגשמים שירדו לאחרונה, כ-80% מקיבולת חמשת הסכרים המרכזיים המספקים מים לעיר עדיין ריקים. האזהרה מגיעה לאחר שש שנות בצורת רצופות, על רקע ירידה במפלסי המאגרים, התרחבות השימוש במי תהום וחשש כי בחודשים הקרובים ייאלצו הרשויות להטיל מגבלות נוספות על צריכת המים.
על פי נתונים שפרסמה חברת המים והביוב של מחוז טהרן בתחילת חודש נובמבר, חמשת הסכרים המרכזיים המספקים מים לבירה הכילו יחד פחות מ-20% מקיבולתם. חלק מהמאגרים נמצאו במצב קשה במיוחד: סכר לאר עמד על כ-3% מקיבולתו, סכר אמיר כביר על כ-18%, וסכר ממלו על כ-11%.
מדענים גילו מה קורה בעומק של מאות קילומטרים מתחת לאיראן
דובר חברת המים, בהנאם בחשי, הסביר כי כדי להבטיח אספקה יציבה זקוקה טהרן לכמות של שמונה מאות עד שמונה מאות וחמישים מיליון מטרים מעוקבים של מים במאגרים, בעוד שבתחילת החודש הכמות הייתה נמוכה בהרבה. הגשמים האחרונים אמנם הביאו לשיפור מסוים, אך לדברי הרשויות הם אינם מספיקים כדי להחזיר את מערכת אספקת המים למצב תקין.
משבר המים אינו תוצאה של מחסור בגשמים בלבד. במשך עשרות שנים התבססה איראן על שאיבה נרחבת של מי תהום, הקמת סכרים וחקלאות הצורכת כמויות גדולות במיוחד של מים. על פי נתונים שפורסמו ביוני אלפיים עשרים ושש, כ-91% מצריכת המים במדינה מופנים לחקלאות, לעומת כ-7% לשימוש ביתי וכ-2% לתעשייה. חלק משמעותי מהמים מתבזבז בשל שיטות השקיה מיושנות ותשתיות שאינן יעילות.
התוצאה היא מצב שבו המדינה צורכת מים בקצב מהיר יותר מקצב ההתחדשות הטבעי שלהם. בשנת אלפיים עשרים וחמש, למשל, היקף השימוש במים באיראן עלה בכ-13 מיליארד מטרים מעוקבים על כמות המשאבים המתחדשים הזמינים לה.
אחת ההשלכות המדאיגות של המשבר היא שקיעת הקרקע. כאשר שואבים כמויות גדולות של מים ממאגרים תת־קרקעיים, שכבות האדמה עלולות להידחס ולשקוע, לעיתים באופן בלתי הפירך. בחודש אוקטובר דווח כי באזורים מסוימים במחוז כרמאן שבדרום־מזרח איראן הקרקע שוקעת בקצב של 30-40 סנטימטרים בשנה. סדקים כבר התגלו סמוך לבתים, לכפרים ולשטחים חקלאיים.
על פי נתונים שהובאו בדוח של מרכז המחקר של הפרלמנט האיראני, כ-39 מיליון בני אדם מתגוררים באזורים שכבר נפגעו משקיעת קרקע או נמצאים בסיכון לתופעה. מדובר בכמעט מחצית מאוכלוסיית המדינה.
חומרת המשבר באה לידי ביטוי גם באזהרות יוצאות דופן של ההנהגה האיראנית. בנובמבר אלפיים עשרים וחמש הזהיר הנשיא מסעוד פזשכיאן כי אם לא ירדו גשמים בכמות מספקת, הממשלה תיאלץ להגביל את אספקת המים, ואף העלה את האפשרות לפנות תושבים מטהרן.
באותה תקופה כבר דווח על הפסקות מים בשעות הערב בחלקים מהבירה, לצד דרישות מהתושבים לצמצם את הצריכה. האפשרות לפנות את הבירה לא הפכה לתוכנית מעשית, אך עצם העלאתה המחישה את עומק המצוקה. המשבר גם החזיר לדיון את האפשרות להעביר את בירת איראן למקום אחר, רעיון שהעלה הנשיא על רקע העומס על תשתיות טהרן ומצוקת המים המתמשכת.
המחסור במים אינו מוגבל לטהרן. אחד הסמלים הבולטים של המשבר הוא אגם אורמיה שבצפון-מערב המדינה, שבעבר נחשב לאגם המים המלוחים הגדול במזרח התיכון. בשנות התשעים השתרע האגם על פני שטח של כמעט ששת אלפים קילומטרים רבועים. עד שנת אלפיים עשרים ושש הצטמצם שטחו לכ-581 קילומטרים רבועים בלבד, פחות מעשירית מגודלו הקודם.
המחסור משפיע גם על אזורים כפריים. על פי נתונים שפורסמו ביוני, כ-27 אלף כפרים באיראן, שבהם מתגוררים יותר מעשרה מיליון בני אדם, מתמודדים עם מחסור במים. המצוקה פוגעת בחקלאות, מקשה על פרנסת התושבים ומעודדת הגירה לערים הגדולות, שגם הן מתקשות לספק את הביקוש.
למשבר יש גם היבט אזורי מעניין. בעוד איראן מתקשה להתמודד עם הידלדלות מאגרי המים שלה, ישראל פיתחה לאורך השנים מערכות התפלה, שימוש חוזר במי קולחין ושיטות השקיה חסכוניות. בניתוח שפרסם מכון המחקר האמריקני אטלנטיק קאונסיל נטען כי חלק מהפתרונות הטכנולוגיים המתאימים למצוקת המים באיראן כבר קיימים בישראל. עם זאת, יישומם מחייב השקעה בתשתיות, שינוי מדיניות חקלאית וניהול יעיל יותר של המשאבים, כאשר היחסים העוינים בין המדינות מונעים שיתוף פעולה ישיר בתחום.
כבר בחודש יולי הזהיר מהדי אסמאעילי בידהנדי, חוקר מאוניברסיטת טהרן, כי אם המגמות הנוכחיות יימשכו, בתוך חמש שנים עלול המחסור במים בבירה להפוך למשבר קבוע. לדבריו, הפסקות מים ממושכות עלולות להפוך לחלק משגרת החיים של התושבים.
