הורים רוצים בטובתם של ילדיהם ובאופן טבעי, הם מבקשים לחסוך מהם קשיים, לפתור עבורם בעיות ולסלק כל מכשול שעלול לעמוד בדרכם. אלא שבעידן שבו כמעט לכל אתגר יש מומחה, מדריך או שיטת טיפול, הרצון הטבעי לעזור עלול להפוך למרדף בלתי פוסק אחר "הילד המושלם".
הנוירופסיכולוגית הקלינית והמומחית להתפתחות הילד קייטי ס' דייוויס מסבירה בריאיון ל-CNN כיצד הגענו למציאות הזאת, ומדוע כדאי להורים לעצור לרגע ולבחון מחדש את הדרך שבה הם מתייחסים לקשיים של ילדיהם. דייוויס מסבירה כי בעשורים האחרונים חלה עלייה משמעותית במספר הילדים המאובחנים עם הפרעות למידה, הפרעת קשב וריכוז (ADHD) ואוטיזם.
לדבריה, חלק מהעלייה נובע ממודעות גבוהה יותר, מזיהוי מדויק יותר ומהפחתת הסטיגמה סביב האבחנות – תהליכים חיוביים וחשובים. עם זאת, היא סבורה כי במקביל התרחב הגבול בין התנהגות שנחשבת נורמלית לבין התנהגות שמוגדרת כהפרעה. לדבריה, העלייה ניכרת במיוחד במקרים הקלים יותר, שבהם התנהגויות שבעבר נחשבו לחלק טבעי מההתפתחות האנושית מוגדרות כיום כבעיה שדורשת אבחון וטיפול.
"כשכולם בכיתה מאובחנים עם הפרעת קשב, קשה יותר לקחת ברצינות את הקשיים של ילד שבאמת מתמודד עם ADHD", מסבירה דייוויס. היא מדגישה כי ילדים הזקוקים לאבחון ולטיפול אמיתי זקוקים גם למשאבים, לזמן, לתשומת לב מקצועית ולתמיכה. כאשר האבחנות מתרחבות יתר על המידה, המשאבים הללו עלולים להתחלק בין יותר מדי ילדים.
כשהאבחנה הופכת לחלק מהזהות
דייוויס אינה מתנגדת לאבחונים רפואיים או פסיכולוגיים. להפך, היא מדגישה כי הם חיוניים כאשר הם מאפשרים לילדים לקבל שירותים מתאימים, התאמות בבית הספר וטיפול מקצועי. אבחנה יכולה גם לסייע לילד ולהוריו להבין את הקשיים, לקבל הכרה ולמצוא קהילה של אנשים המתמודדים עם אתגרים דומים.
אלא שלדבריה, יש גם מחיר אפשרי להצמדת תווית אבחונית לילד שאינו זקוק לה: "כשאנחנו משתמשים בתווית אבחונית, אנחנו למעשה אומרים לילד שמשהו בו לא בסדר ושצריך לתקן אותו". לדבריה, מסר כזה עלול להשפיע על הדרך שבה הילד תופס את עצמו, על הביטחון העצמי שלו ועל האמונה ביכולתו להתמודד עם קשיים ולהשיג את מטרותיו.
היא מצביעה גם על המחיר המעשי: ילד שמקדיש זמן לטיפולים שאינו באמת זקוק להם, עלול להפסיד פעילויות אחרות, כמו משחק עם חברים, ספורט, קייטנות או זמן פנוי. לכך מצטרפת גם העלות הכלכלית של טיפולים והתערבויות מיותרות.
לא כל התנהגות דורשת תיקוןלדברי דייוויס, גם האופן שבו הורים מתייחסים להתנהגות ילדיהם הפך למורכב יותר. ילדים שמפריעים בכיתה עלולים להיות מוגדרים כבעלי בעיה, ואילו ילדים שמנסים לרצות את הסביבה ולעמוד בכל הציפיות עלולים לקבל תוויות משלהם.
היא מבקשת להזכיר להורים, ובעיקר לאימהות, כי לא משנה באיזו דרך יבחרו – תמיד יהיו מי שיבקרו אותם. בנוגע לילדים שמפגינים התנהגות מפריעה, היא מציעה להורים לא לנסות לשלוט בכל התנהגות שלהם בכל סביבה. לדבריה, לעיתים נכון לאפשר לילד להתמודד עם ההשלכות הטבעיות של מעשיו, למשל מול המורה או מול חבריו לכיתה, ולא למהר לפתור עבורו כל בעיה. תפקיד ההורים הוא לסייע לו לעבד את החוויה וללמוד ממנה, ולא למנוע ממנו כל מפגש עם קושי.
דייוויס מזכירה כי תהליך ההתפתחות האנושי הוא גמיש ועמיד יותר מכפי שהורים רבים נוטים לחשוב. היא מספרת כי בתקופת התיכון הייתה תלמידה חרוצה ושקדנית, בעוד שחלק מחבריה היו פחות ממושמעים והתקשו יותר בלימודים. שנים לאחר מכן, לדבריה, רובם הגיעו בסופו של דבר למקומות דומים בחיים.
לא חייבים להיות מצוינים כדי להצליחאחת הבעיות המרכזיות, לפי דייוויס, היא שהחברה מתקשה כיום לקבל את האפשרות שילד פשוט יהיה בסדר. נדמה כי האפשרויות הצטמצמו לשתיים: או שהילד מצטיין ומצליח בכל תחום, או שהוא נכשל.
המרדף אחר מוסדות החינוך היוקרתיים, ההשוואות הבלתי פוסקות ברשתות החברתיות והעצות הסותרות של מומחי הורות שונים רק מגבירים את חוסר הביטחון של ההורים. במקום לקבל את ילדיהם כפי שהם, הורים רבים מתחילים לחשוב שאם רק יפעלו אחרת, יאכלו נכון יותר, יבחרו טיפול מתאים יותר או ישנו את שיטת החינוך – יוכלו לגדל ילד מוצלח יותר.
דייוויס מצביעה גם על האינטרס הכלכלי של חלק ממומחי ההורות, שלדבריה נהנים מכך שהורים מרגישים שאינם יודעים כיצד לגדל את ילדיהם וממשיכים לחפש פתרונות ועצות. בסופו של דבר, היא מציעה להורים ללמוד לחיות גם עם חוסר הוודאות. היא מביאה כדוגמה את בנה בן הכמעט שלוש, שהולך כשאצבעות רגליו פונות פנימה. היא יכולה לבחור בהתערבות ובפיזיותרפיה מוקדמת, אך גם להמתין ולראות אם המצב ישתנה עם הגדילה, בהתאם להערכת רופא הילדים.
שתי האפשרויות קיימות, היא מסבירה, ולא תמיד אפשר לדעת מראש מה תהיה הבחירה הנכונה ביותר. המסר שלה להורים פשוט: לא כל קושי הוא הפרעה, לא כל התנהגות דורשת טיפול ולא כל ילד צריך להיות מצטיין. לפעמים, במקום לחפש ללא הרף מה צריך לתקן, כדאי לאפשר לילדים פשוט להיות ילדים.
