יש משהו שקורה כאן, מתחת לפני השטח, ואני לא בטוח שאנחנו מבינים עד כמה הוא גדול. אנחנו עסוקים בפוליטיקה, בממשלות, בביטחון, בכלכלה, במחלוקות ובוויכוחים שלא נגמרים. בכל יום יש כותרת חדשה, משבר חדש, מאבק חדש. אבל נדמה לי שבתוך כל הרעש הזה אנחנו מפספסים את אחד האירועים ההיסטוריים הגדולים ביותר שמתרחשים לנגד עינינו.
עם ישראל עובר לידה מחדש. לא לידה של עם חדש, חלילה. עם ישראל כבר עבר יותר מדי כדי שמישהו יוכל להגדיר מתי הוא נולד. אני מדבר על לידה של קומה חדשה באומה שלנו. על התעוררות עמוקה של זהות, של שורשים, של שייכות ושל חיבור למשהו גדול הרבה יותר מהחיים הפרטיים של כל אחד מאיתנו. ואני חושב שיום אחד, כשיסתכלו על התקופה הזאת בספרי ההיסטוריה, יבינו שלא רק עברנו מלחמה. עברנו תהליך של התגבשות מחדש. תהליך שבו עם עתיק, שחזר לארצו אחרי אלפיים שנות גלות, התחיל לגלות מחדש את הסיבה שבגללה הוא כל כך קשור אליה.
כדי להבין את הרגע הזה, צריך להיזכר מאיפה באנו. אלפיים שנה הסתובב העם היהודי בעולם. מדור לדור, ממדינה למדינה, מגלות לגלות. היו תקופות שבהן לא הייתה ליהודים מדינה, לא צבא, לא גבולות ולא שום הבטחה שמחר יהיה להם בית. אבל היה להם דבר אחד שאיש לא הצליח לקחת מהם: הידיעה שהם שייכים למקום אחד.
יהודי במרוקו התגעגע לירושלים. יהודי בפולין התפלל על ירושלים. יהודי בתימן שר על ירושלים. יהודי באתיופיה חלם להגיע לירושלים. הם לא הכירו זה את זה, לא דיברו באותה שפה, לא לבשו את אותם בגדים, אבל כולם נשאו בלבם את אותו געגוע. תחשבו על זה רגע. סבתא יהודייה שהדליקה נרות שבת במרוקו, אולי אפילו לא ידעה אם הנכדים שלה יזכו אי פעם לראות את הארץ הזאת. היא רק ביקשה בתפילה חרישית שבורא עולם ישמור על ילדיה ושיום אחד יזכו לשוב הביתה.
והיום, הנכד שלה מסתובב ברחובות באר שבע, תל אביב, ירושלים או קריית שמונה. הוא מדבר עברית, נוסע בכבישים שסללו יהודים, משרת בצבא יהודי וחי במדינה שאבות אבותיו רק העזו לחלום עליה. אבל נדמה לי שעכשיו קורה משהו נוסף. הנכד הזה מתחיל לגלות שלא מספיק רק לגור בארץ של הסבים שלו. הוא רוצה להבין מה הפך את הארץ הזאת לכל כך מיוחדת עבורם. וזה בעיניי לב התהליך.
תסתכלו על הרחוב הישראלי. תנסו לעצור אדם ולדבר איתו על פוליטיקה. על מפלגות, על חברי כנסת, על קואליציה ועל אופוזיציה. רבים פשוט עייפים. אין להם כוח לעוד ויכוח, לעוד מריבה, לעוד הבטחה ולעוד ראיון. אבל תנסו להעלות סרטון של רב שמדבר על משמעות החיים, של שיעור תורה שנוגע בנקודה עמוקה, של סיפור על מסורת ישראל או של תפילה שמחברת את הלב. פתאום משהו משתנה. אנשים עוצרים, מקשיבים, משתפים. לפעמים סרטון כזה מקבל אהדה הרבה מעבר לעוד ראיון פוליטי.
תסתכלו על כמות בני הנוער שמגיעים לסליחות. על דוכני התפילין ברחובות. על הצעירים שמתחילים ללבוש ציצית, על אף שהם לא בהכרח חובשים כיפה. על החיילים שמבקשים תפילין לפני יציאה לפעילות. על צעירים שמחפשים את השורשים שלהם, שואלים שאלות, מתעניינים בסבא ובסבתא, מבקשים לשמוע סיפורים מבית אבא.
ואני רוצה להתעכב דווקא על תמונה אחת. נער צעיר, אולי בן 17 או 18. הולך ברחוב עם עגיל באוזן, בלי כיפה, לבוש כמו כל צעיר ישראלי. הוא לא מגדיר את עצמו דתי. אולי הוא בכלל לא יודע להסביר מהי משמעותה של כל מצווה. אבל מתחת לחולצה שלו יש ציצית קטנה. תעצרו רגע מול התמונה הזאת. מה גורם לו ללבוש אותה? מי ביקש ממנו? למה הוא צריך את זה? מה יש בחוטים הקטנים האלה שגורם לו לרצות להיות מחובר?
כוכבת הרשת החליטה להיכנס למדרשה לכבוד חודש אלול
אולי זאת לא החלטה שהוא יודע להסביר במילים. אולי זאת פשוט תחושה עמוקה שהוא לא רוצה לאבד משהו ששייך לו. הוא אולי לא מכיר את כל ההיסטוריה של העם היהודי, אבל משהו בתוכו זוכר. וזה מה שמרגש אותי כל כך. כי אני לא רואה כאן בהכרח דור שחוזר בתשובה. אני רואה דור שחוזר להכיר את עצמו. דור שמבקש לגלות את הזהות שלו בלי לוותר על העולם המודרני, בלי להפסיק להיות ישראלי, בלי להרגיש שהוא צריך לבחור בין מי שהוא לבין המקום שממנו הוא בא. הוא רוצה להיות ישראלי, אבל הוא גם רוצה לדעת מה פירוש להיות יהודי.
יוצר התוכן שנעלם בשיא ההצלחה – חזר בתשובה והתארס בשידוך
הוא רוצה לחיות את החיים שלו, אבל הוא לא רוצה להיות מנותק מהסיפור של העם שלו. הוא לא בהכרח מחפש לשנות את אורח חייו. הוא מחפש להרגיש שהוא שייך למשהו שלא התחיל ביום שבו הוא נולד ולא יסתיים ביום שבו הוא ימות. ואז הגיע השבעה באוקטובר. יום שבו נדמה היה שכל מה שבנינו כאן עומד להתנפץ. יום שבו בתים הפכו לזירות קרב, משפחות איבדו את היקר להן, ואומה שלמה התעוררה למציאות שאיש לא רצה להאמין שאפשרית.
אבל בתוך השבר הנורא הזה, ראינו גם את עצמנו. ראינו צעירים שלא שאלו מי מצביע ימין ומי מצביע שמאל. ראינו אנשים שנסעו מאות קילומטרים כדי לעזור למי שמעולם לא פגשו. ראינו חיילים שהשאירו משפחות, עבודות וחיים שלמים מאחור ויצאו להגן על הבית. ראינו אזרחים שהפכו לגיבורים, משפחות שפתחו את בתיהן, ואנשים שהבינו ברגע אחד שהגורל של כולנו קשור זה בזה.
ופתאום, כל ההגדרות הקטנות נראו כל כך חסרות משמעות. כי כשאח שלך נמצא בסכנה, אתה לא שואל אותו מה הוא חושב על הממשלה. אתה רץ אליו. כשחייל נפצע, לא שואלים אותו מה הוא עושה בשבת. מתפללים שיחיה. וכשמשפחה מאבדת את היקר לה, כל עם ישראל בוכה איתה. אולי בשבעה באוקטובר התגלתה לעינינו אמת שהייתה שם כל הזמן, אבל שכחנו להסתכל עליה: אנחנו עם אחד. לא רק בגלל מסמך או אזרחות. אנחנו עם אחד בגלל סיפור של אלפי שנים, בגלל זיכרון משותף, בגלל קשר עמוק לארץ הזאת ובגלל חיבור שאף מלחמה ואף מחלוקת לא הצליחו למחוק.
אני חושב שהדור הזה עובר תהליך שאולי הדורות הקודמים לא זכו לראות בצורה הזאת. הדור של מקימי המדינה נלחם כדי שתהיה לנו מדינה. הדור שאחריו בנה אותה, פיתח אותה והפך אותה למעצמה. דור שלם השקיע את חייו כדי שלילדים שלו יהיה בית בטוח, חזק ומשגשג. ועכשיו מגיע דור שמתחיל לשאול שאלה אחרת:
לא רק איך אנחנו שומרים על הבית הזה, אלא מהו הבית הזה באמת?
מה מחבר אותנו לארץ הזאת? למה אנחנו כאן? מה גורם לאדם לסכן את חייו בשביל מקום שבו הוא יכול היה גם לבחור שלא לחיות? למה יהודי שנולד בצד השני של העולם מרגיש שהבית שלו נמצא דווקא כאן? והתשובה מתחילה להתגלות.
אנחנו לא כאן במקרה. הארץ הזאת היא לא עוד מקום על המפה. היא הסיפור שלנו. היא הזיכרון שלנו. היא התקווה של אבותינו והעתיד של ילדינו. ההיסטוריה שלנו לא התחילה בשנת 1948. היא התחילה אלפי שנים קודם לכן, והיא לא הסתיימה עם הקמת המדינה. אולי דווקא עכשיו אנחנו מתחילים להבין את משמעותה.
אני מודה, כשאני מסתכל על הדור הצעיר הזה, אני מתרגש. אני רואה נערים שבאים לסליחות באמצע הלילה, אחרי יום של לימודים, עבודה ובילויים. אני רואה צעירים שעוצרים ליד דוכן תפילין, מניחים את היד וממלמלים את המילים העתיקות. אני רואה חיילים שיוצאים הביתה אחרי תקופה ארוכה בעזה, ומבקשים קודם כול להגיע לבית הכנסת. אני רואה אנשים שמחפשים את הסיפור המשפחתי שלהם, את המנהגים של הסבים, את השירים מבית אבא.
ואני חושב על כל אותם יהודים שלא זכו לראות את הרגע הזה. על הסבא שהלך לישון בגלות וחלם על ירושלים. על הסבתא שהתפללה בכל יום שבני משפחתה יישארו יהודים. על הילד היהודי שלא זכה לגדול, על המשפחות שנרצחו רק מפני שהיו יהודיות, על הדורות שחלמו על מדינה ולא זכו לראות אותה. תארו לעצמכם אילו היו יכולים לעמוד כאן היום. לראות את הנינים שלהם הולכים ברחובות ארץ ישראל, מדברים עברית, לובשים ציצית, מניחים תפילין, משרתים בצבא יהודי ובונים את הבית שעליו הם חלמו כל חייהם.
כמה דמעות היו זולגות להם מהעיניים. ואולי הם היו אומרים לנו דבר אחד: תשמרו על הבית. אל תשכחו למה חזרתם. אבל יש עוד דבר שאני רוצה לומר. הלידה הזאת לא תהיה פשוטה. כמו כל לידה, יש בה כאב, יש בה מאבקים, יש בה רגעים שבהם נדמה שהכול מתפרק. אנחנו לא חייבים להסכים על הכול כדי להבין שאנחנו חלק מאותו תהליך. אנחנו לא צריכים להיות דומים כדי להרגיש שייכים לאותה אומה. דווקא עכשיו צריך להיזהר שלא נהפוך את ההתעוררות הזאת לעוד סיבה למלחמה בין יהודים. אסור לנו להרחיק את מי שמתקרב, אסור לנו לזלזל במי שמחפש ואסור לנו למדוד את האהבה של אדם לעם שלו לפי המראה החיצוני שלו או לפי ההגדרה שהוא נותן לעצמו.
צריך לתת מקום לכולם. לנער עם הציצית והעגיל. לחייל עם התפילין. לאישה שמדליקה נרות שבת. לבחור שמגיע לסליחות. לאדם שמתרגש משיר ישן מבית אבא. וגם למי שרק מתחיל לשאול את עצמו למה דווקא המילים "שמע ישראל" גורמות לו פתאום להרגיש צמרמורת. כולם חלק מהסיפור. כולם חלק מהבית.
אני מאמין שאנחנו עדים ללידתה של אומה מחודשת. לא אומה שנולדה מחדש כי שכחה את עברה, אלא אומה שצמחה מתוך אלפי שנות היסטוריה ומתחילה סוף סוף להרגיש את מלוא העומק של מי שהיא. זאת אומה שיצוקה מברזל, אבל לא איבדה את הרגישות. אומה שיודעת להילחם, אבל גם יודעת לבכות. אומה שיודעת להקים צבא, אבל גם יודעת לעצור באמצע הדרך ולהרים עיניים לשמים. אומה שחוותה את התהומות העמוקים ביותר של האנושות, ובכל זאת בחרה בחיים.
ואני לא מפחד מהעתיד שלנו. לא מפני שאין אויבים ולא מפני שאין קשיים. אלא מפני שאני רואה דור שמתחיל להבין שהארץ הזאת היא לא תחנת מעבר. היא הבית שלו. הוא לא מחפש לאן לברוח, הוא מחפש איך לבנות כאן עוד קומה. הוא לא רוצה לוותר על הסיפור הזה, הוא רוצה להיות חלק ממנו. ואולי זהו הדבר הגדול ביותר שאנחנו עוברים עכשיו: במשך אלפיים שנה התפללנו לשוב לארץ ישראל. במשך עשרות שנים בנינו את מדינת ישראל. ועכשיו, אחרי שחזרנו ובנינו, מתחיל תהליך עמוק שבו עם ישראל מגלה מחדש את נשמתו.
הקמנו מדינה כדי שלעם היהודי יהיה בית. עכשיו אנחנו מתחילים להבין איזה עם אנחנו רוצים להיות בתוך הבית הזה. ואם ישאלו אותי בעוד חמישים שנה מה קרה כאן בתקופה הזאת, אני מקווה שאוכל לומר: זה היה הרגע שבו הבנים והנכדים של אלה שהתגעגעו לירושלים התחילו להבין את עומק הגעגוע שלהם. זה היה הרגע שבו נערים שלא ידעו להסביר למה הם לובשים ציצית התחילו להרגיש את הקשר שלהם לדורות הקודמים. זה היה הרגע שבו חיילים שחזרו משדה הקרב גילו מחדש את המילים של סבא שלהם.
העוקבות ראו אותה חוזרת בתשובה – והתחילו להתחזק יחד איתה
זה היה הרגע שבו עם שלם הפסיק לשאול רק מה המדינה נותנת לו, והתחיל לשאול מה הוא יכול לתת למדינה הזאת, לארץ הזאת לסיפור היהודי הזה. וזה היה הרגע שבו הבנו שההיסטוריה היהודית לא נמצאת מאחורינו. היא מתרחשת עכשיו, מול העיניים שלנו, דרך הילדים שלנו. אנחנו הדור שזכה לראות את חלום הדורות הופך למציאות. אבל אולי אנחנו גם הדור שזוכה לראות את המציאות הזאת מקבלת נשמה. עם ישראל לא נפרד מהעבר שלו. הוא לוקח את כל הדמעות של הדורות, את כל התפילות, את כל הגעגועים ואת כל התקוות, ובונה מהם עתיד.
"כיפה סרוגה וילדים עם פאות": החלום הגדול של רום ברסלבסקי
כי בסופו של דבר, אפשר להקים מדינה בתוך כמה שנים. אפשר לבנות ערים בתוך כמה עשורים. אבל אומה נבנית מתוך אלפי שנים של זיכרון, אמונה, מסירות נפש ואהבה. וזה בדיוק מה שקורה כאן. העם שחזר הביתה אחרי אלפיים שנות גלות מתחיל לגלות מחדש את נשמת הבית. ואני מסתכל על הנער עם הציצית, על החייל עם התפילין, על המשפחות שמגיעות לסליחות, על הצעירים שמחפשים את שורשיהם, וחושב לעצמי: כמה דורות חיכו לרגע הזה. כמה יהודים חלמו לראות אותו. כמה תפילות עלו לשמים כדי שנגיע לכאן.
דווקא ביום ההשבעה: הד"ש ממשה רבנו שכל חבר כנסת צריך לקרוא
והנה אנחנו כאן. לא מושלמים, לא בלי מחלוקות, לא בלי כאבים, אבל יחד בתוך סיפור אחד גדול. עם ישראל חי. לא רק שרד את ההיסטוריה הוא ממשיך לכתוב אותה. והפעם, מתוך ארץ ישראל, מתוך החיבור המחודש לשורשים ומתוך הנשמה היהודית שלא כבתה מעולם, הוא בונה את עצמו מחדש. וזו אולי הלידה הגדולה ביותר של הדור שלנו.
