ירוסלבה לויצקה, חסידת אומות העולם האחרונה שהתגוררה במדינת ישראל, הלכה לעולמה בגיל 91 בבית אבות בחיפה. לויצקה, שקשרה את גורלה עם העם היהודי ועברה לגור בישראל בשנות ה-90, הותירה אחריה מורשת יוצאת דופן של גבורה אנושית עילאית. לכתה מסמן את סיומו של עידן עבור מדינת ישראל, שהיוותה בית חם עבור מי שסיכנו את חייהם למען הצלת יהודים בימיה האפלים ביותר של האנושות.
סיפור הגבורה של ירוסלבה החל כשהייתה ילדה צעירה בלבד, בת שש, בעיירה זלוצ'ב (אז בפולין, כיום באוקראינה). עם כיבוש האזור על ידי הגרמנים בשנת 1941 והקמת הגטו המקומי, סירבה משפחתה לעמוד מן הצד. בשל גילה הצעיר ומראהה, הצליחה ירוסלבה לחמוק מעיניהם הפקוחות של השומרים הנאצים, וניצלה את חזותה התמימה כדי להבריח מדי יום מזון, בגדים ותרופות חיוניות אל תוך תחומי הגטו – פעולות שהחזיקו בחיים יהודים רבים שסבלו מרעב וממחלות קשות.
מאחורי פעילותה של ירוסלבה עמדה רשת הצלה משפחתית אמיצה, שכללה את אמה, קטרזינה, ואת סבה, אלכסנדר לויצקי. יחד הפך בית המשפחה למקלט של ממש: הם הקימו בונקר מסתור תת-קרקעי מורכב, ובו הצליחו להסתיר ולהאכיל לא פחות מ-25 ניצולים יהודים לאורך תקופת המלחמה כולה. בנוסף, לקחה המשפחה תחת חסותה שני ילדים יהודים, רישרד פיירינג ויורם מרון, והחביאה אותם בתוך הבית תוך סיכון יומיומי של בני המשפחה בעונש מוות מיידי.
בשנת 1989 הכיר מוסד "יד ושם" בירוסלבה, באמה ובסבה כחסידי אומות העולם על פועלם ההרואי. שנים ספורות לאחר מכן, בשנת 1995, החליטה ירוסלבה לעלות לישראל וקיבלה אזרחות ישראלית. את שנותיה האחרונות העבירה בחיפה, שם זכתה לאורך השנים לביקורים רבים מצד תלמידים, מתנדבים ומוקירים שבאו לשמוע את עדותה המרגשת ממקור ראשון. לויצקה נהגה להדגיש כי עבורה, כילדה, הדבר החשוב ביותר היה פשוט "להביא אוכל לילדים הרעבים שם", ומורשת זו של אנושיות, חסד והקרבה תישאר חקוקה לעד.
