הוא לא איש שמאל. הוא לא ויתר על ארץ ישראל. הוא לא הפסיק להאמין בדרך הימין. הוא פשוט אבא שרוצה שהבן שלו יוכל ללמוד תורה בשקט. אבל דווקא עכשיו הוא מוצא את עצמו מול אחת ההתלבטויות הקשות בחייו: האם כדי להציל את עולם התורה הוא יצטרך להתרחק מהבית היהודי והלאומי שבו גדל? יש משהו עמוק, כמעט בלתי נתפס, בנשמה של האבא החרדי.
צריך רגע לעצור את הרעש הפוליטי, להניח בצד את הסיסמאות, את ההאשמות, את הכותרות ואת המאבקים בין המפלגות, ולנסות להיכנס אל תוך הלב שלו. לא אל תוך הקלפי שלו, לא אל תוך המשא ומתן הקואליציוני שלו, אלא אל תוך הנשמה שלו.
תדמיינו אבא חרדי יושב בליל שבת בביתו. השולחן ערוך, הנרות דולקים, הילדים סביבו, זמירות שבת נשמעות בבית, ועל המדף מונחים ספרי הקודש. הוא מסתכל על הבן שלו, שאולי בעוד כמה שנים יישב בישיבה ויקדיש את חייו ללימוד התורה. הוא חולם לראות אותו גדל בתורה, מתעלה ביראת שמים, הופך לתלמיד חכם, מקים בית של תורה וממשיך את השרשרת היהודית שהתחילה הרבה לפני שהוא עצמו נולד.
הוא לא מחפש פריבילגיה. הוא לא מחפש כבוד. הוא מבקש דבר אחד: שהמדינה תאפשר לבן שלו לחיות את חייו על פי אמונתו. ללמוד תורה בלי פחד, בלי רדיפה, בלי חרב שמונחת מעל ראשו ובלי התחושה שמישהו במדינה רואה בעצם הבחירה שלו ללמוד תורה עבירה שצריך להעניש עליה. והכאב הזה אמיתי. עמוק. נוגע בשורש הזהות שלו.
אבל כאן מתחילה הדרמה. כי אותו אבא, שכל עולמו תורה, הוא גם יהודי שאוהב את ארץ ישראל. הוא ימני בנשמתו. לא בגלל סקר, לא בגלל מפלגה ולא בגלל פוליטיקאי כזה או אחר. הוא ימני כי כך הוא מרגיש את הקשר שלו לארץ הזאת. כי ירושלים היא לא עוד עיר בשבילו. חברון היא לא עוד נקודה גיאוגרפית. מערת המכפלה היא לא אתר תיירות. יהודה ושומרון הם לא סתם שטחים. זאת ארץ אבותיו, זאת ההיסטוריה שלו, זאת ההבטחה האלוקית שעליה גדלו דורות של יהודים.
הוא גדל על אברהם אבינו שהלך לארץ ישראל, על יצחק שחפר בארות, על יעקב שחלם על הסולם, על יהושע שנלחם כדי להיכנס לארץ, על דוד המלך שירושלים הייתה בבת עינו. הוא לא צריך שיעור באהבת הארץ. היא נמצאת אצלו בתוך הנשמה. הוא מחובר לאנשי המסורת, לאנשים שמניחים תפילין, שמקדשים את השבת, שמכבדים את התורה, שמבינים שיהדות היא לא פולקלור ולא מסורת משפחתית בלבד, אלא ברית של אלפי שנים בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.
הוא רוצה לראות את מדינת ישראל מחוברת לזהות היהודית שלה. הוא רוצה שהילדים שלו יגדלו במדינה שלא מתביישת בשורשים שלה, שלא מתנצלת על היותה מדינה יהודית, שלא מנתקת את עצמה מהתנ"ך ומהמורשת שעליה היא קמה. ואז, דווקא ברגע הזה, הוא מוצא את עצמו מול האפשרות הפוליטית הקשה מכולן.
מצד אחד, ממשלת ימין, שהוא מרגיש שייכות עמוקה לערכיה הלאומיים, לאהבת הארץ שלה, לחיבור שלה למסורת ולזהות היהודית. אבל ממשלה שבתוכה הוא מרגיש שלפעמים נלחמים בו, מתנכרים לעולמו, מטילים ספק בלגיטימיות של בחירת חייו ורוצים לשנות את מעמדו של עולם התורה.
ומצד שני, ממשלה שאולי תיתן לו את חוק הגיוס שהוא כל כך מייחל לו. ממשלה שתבטיח לו את החופש להמשיך ללמוד תורה. אלא שבאותה ממשלה הוא עלול למצוא את עצמו נשען על אנשים שעולמם הרוחני רחוק ממנו מרחק עצום. חברי כנסת שמניחים תפילין לצד חברי כנסת רפורמים שאינם מקבלים את יסודות המסורת ההלכתית ואת סמכותה של התורה שבעל פה כפי שקיבלו אותה אבותינו.
והוא שואל את עצמו: איך הגעתי לכאן? איך ייתכן שאני, שכל חיי האמנתי שהימין הוא הבית שלי, צריך לשקול להפקיד את עתידו של עולם התורה בידי מי שמבחינת השקפת עולמי רחוקים כל כך מהנשמה שלי? איך ייתכן שאני מרגיש בטוח יותר מבחינת עתידו של הבן שלי בישיבה דווקא אצל מי שאני חושש לעתידה של הזהות היהודית במדינה תחת הנהגתו? איך הפכתי מאדם שיודע בדיוק איפה הבית שלו לאדם שמחפש בית בין שתי דלתות?
וזאת הנקודה שבה צריך להבין משהו עמוק על הציבור החרדי. החרדי לא נולד בתוך ואקום. הוא לא מנותק מהסיפור היהודי. הוא לא רק אדם שמבקש תקציב לישיבה או הסדר שיסדיר את מעמד בני התורה. יש לו נשמה יהודית עמוקה, לעיתים עמוקה יותר מכפי שהפוליטיקה יודעת להכיל.
הוא מתפלל לשלום חיילי צה"ל. הוא מתרגש כשדגל ישראל מתנופף מעל הכותל. הוא בוכה כששומע על יהודי שנרצח. הוא מחובר לארץ הזאת דרך אבותיו, דרך התורה שלו, דרך התפילות שהוא מתפלל שלוש פעמים ביום. גם כשהוא לא לובש מדים, גם כשהוא לא נמצא בחזית, הוא מרגיש שהסיפור הזה הוא הסיפור שלו.
הוא אולי לא תמיד יודע לומר את זה בשפה הפוליטית המקובלת, אבל עמוק בלבו הוא יודע: אין לו עם אחר, אין לו ארץ אחרת ואין לו היסטוריה אחרת. והוא גם יודע שעולם התורה הוא לא עוד אינטרס מגזרי. מבחינתו, התורה היא הנשמה של העם הזה. הוא באמת מאמין שבלי תורה אין לעם ישראל זכות קיום רוחנית, ושבלי שורשים אין לעץ עתיד.
לכן הכאב שלו כל כך גדול. הוא לא רוצה לבחור. הוא לא רוצה להחליף זהות בזהות. הוא לא רוצה להיות נאלץ להקריב את אהבת הארץ שלו כדי להציל את הישיבה של הבן שלו, והוא לא רוצה להקריב את עולם התורה כדי להרגיש שוב שייך למחנה הלאומי. הוא רוצה את שניהם. ובצדק. אולי כאן צריך להיזכר בדברי חז"ל במסכת סוטה, בתיאור עקבתא דמשיחא: "והאמת תהא נעדרת".
חז"ל מתארים דור שבו הסדרים מתערערים, שבו המציאות מתבלבלת, שבו הדברים שהיו אמורים להיות ברורים נעשים מורכבים עד כאב. ואולי זאת אחת התמונות המטלטלות של הדור שלנו: אבא יהודי שצריך להתלבט בין חירותו של עולם התורה לבין המחנה הלאומי שהוא מרגיש חלק ממנו. אדם שצריך לשאול את עצמו אם כדי לשמור על נשמתו הרוחנית הוא עלול לאבד את הבית הערכי והלאומי שלו.
אבל דווקא עכשיו אסור לנו לטעות. אסור להפוך את האבא החרדי לאויב של הימין, ואסור להפוך את הימין לאויב של עולם התורה. אסור לתת לפוליטיקה לעשות את מה שאויבינו לא הצליחו לעשות במשך אלפי שנים לפרק אותנו מבפנים, להעמיד את התורה מול הארץ, את הישיבה מול החייל, את עולם התורה מול עולם המעשה.
הרי מה ביקשנו כל השנים? מדינה יהודית. לא רק מדינה שבה חיים יהודים, אלא מדינה שהנשמה שלה יהודית. מדינה שבה התורה זוכה לכבוד, שבה המסורת היא עמוד השדרה, שבה ארץ ישראל היא בית ולא נכס למשא ומתן, שבה ילד חרדי לא מרגיש נרדף בגלל אמונתו, ובה ילד שמתגייס לצה"ל יודע שגם מסירות הנפש שלו היא חלק מסיפור הגבורה של העם הזה.
ברית מפוקפקת: החרדים ימכרו את הזהות היהודית בעד חוק הגיוס?
זאת לא דרישה מוגזמת. זאת התכלית. ואני רוצה לומר לאותו אבא חרדי: אל תיתן לאף אחד לשכנע אותך שאתה צריך לוותר על חלק מהנשמה שלך כדי להגן על החלק האחר. אל תתבייש באהבת התורה שלך, ואל תתנצל על אהבת ארץ ישראל שלך. אל תרגיש שאתה צריך לבחור בין התפילין שעל היד שלך לבין הדגל שמתנופף מעל הבית שלך. אל תיתן לאף פוליטיקאי להפוך את הזהות היהודית שלך לעסקה קואליציונית.
הימין צריך לדעת לדבר אליך בשפה של כבוד, של אמון ושל שותפות. הוא צריך להבין שאי אפשר לדרוש ממך נאמנות למחנה ובאותה נשימה לגרום לך להרגיש שהעולם שלך הוא בעיה. ומנגד, גם מי שמציע לך חירות לעולם התורה צריך להבין שאתה לא מחפש רק שקט לישיבה; אתה מחפש עתיד יהודי למדינה שלמה.
המלכוד החרדי: החשש ביהדות התורה מהצטרפות לממשלת איזנקוט
כי האבא החרדי לא רוצה לנצח את המדינה. הוא רוצה להרגיש שהמדינה הזאת היא גם שלו. הוא לא רוצה לברוח מהבית היהודי והלאומי. הוא רוצה להרגיש שיש לו מקום בתוכו. הוא לא רוצה להכריע בין התורה לארץ ישראל. הוא רוצה שהבן שלו יגדל במדינה שבה שתי האהבות הגדולות האלה אינן אויבות, אלא משלימות זו את זו.
תרגיל ארבעת השלבים: כך השמאל מנסה להפיל את החרדים בפח
ובסוף, כשכל הפוליטיקאים ילכו הביתה, כשהקואליציות יתחלפו, כשהכותרות ייעלמו וההסכמים יישכחו, יישאר אותו אבא. הוא יישב בליל שבת, יפתח את הסידור, יסתכל על ילדיו ויתפלל את אותה תפילה שהתפללו אבותיו במשך דורות: שנזכה לגדל ילדים נאמנים לתורה, לעם ישראל ולארץ ישראל. כי הוא לא מבקש לבחור בין שני בתים. הוא מבקש לחיות בבית אחד הבית היהודי.
החלום על ממשלת שמאל מתרחק? החרדים כבר לא מאמינים לליברמן
וזה אולי המבחן האמיתי של מנהיגות יהודית בדור הזה: לא כמה מנדטים היא יודעת לחבר, אלא האם היא מסוגלת לחבר מחדש את הנשמה היהודית שלנו. כי אם התורה וארץ ישראל, הישיבה והצבא, המסורת והלאומיות, כבר אינן מצליחות לשבת יחד סביב אותו שולחן לאבא החרדי יש סיבה טובה להיות מודאג. אבל לכולנו יש סיבה הרבה יותר גדולה להתעורר.
