פרשת אילה חסון והדרישה של הנהלת תאגיד השידור הציבורי להתנצל בשידור מעלות שוב את שאלת הסטנדרט הכפול בתקשורת הישראלית. פתאום כולם נזכרים בחשיבות הרגישות, האחריות והאתיקה העיתונאית, אבל האם אותם כללים חלים על כולם? הארכיון, כידוע, לא שוכח. גם את הדברים שאמרה בעבר לוסי אהריש על גברים ערבים, נישואים ואלימות. אז כשמדובר באיילה חסון, הדרישה לחשבון נפש הופכת לאולטימטום. כשמדובר באחרים, נדמה שהזיכרון קצת פחות חד.
לוסי האריש נאמה אחרי הבחירות נאום חוצב דלקנים, שהאשים את מי שניסה להטיל ספק בתוצאות ההצבעה במגזר הערבי – בגזענות.
רק אל תעזו לבקש ממנה להתחתן עם ערבי. יש גבול!
נ.ב
תקרינו לה תסרטון שלה, ותסבירו לה שגם הבן שלה נחשב ערבי, ואין יותר גזעני מלהניח שבסוף כל בעל ערבי ״יתהפך עלייך״.🫶— קְדוֹשָׁה מְעַנׇה🥃 (@Shutup100000) October 31, 2026
בריאיון ישן שמצאנו, אהריש נשאלה אם תוכל לראות את עצמה מתחתנת עם גבר ערבי – היא ענתה שממש לא תחתן עם אחד כזה כי " היום אני יכולה להתחתן עם מישהו מוסלמי, הכל יראה ורוד והכל יהיה בסדר, והבן אדם יתהפך אחרי שנה ויתחיל להרביץ לי, ולא יתאים לו שאצא לעבודה". האמירות שלה נוגעות בסוגיות רגישות מאוד, ומעלות הכללות קשות – אבל האם בעקבותיהן ראינו דרישות פומביות להקראת התנצלות?
מנגד, אילה חסון נמצאת כעת בעיצומה של סערה בעקבות דבריה על נשים בחברה הבדואית ועל טענותיה לכשלים בקלפיות במגזר הערבי. חסון כבר פרסמה התנצלות, שבה הבהירה כי לא התכוונה לפגוע באף אישה. ועדת האתיקה של התאגיד אף קיבלה את התנצלותה. אלא שבהנהלת חטיבת החדשות לא הסתפקו בכך, ודרשו ממנה להקריא בשידור נוסח נוסף, שהוכתב לה מראש. לפי חסון, סירובה להקריא את הטקסט המדויק הוביל לאולטימטום: תקריאי אותו, או שלא תשדרי.
סערת אילה חסון: בתאגיד לא רוצים התנצלות, רוצים השפלה
וכאן בדיוק עולה השאלה: איפה עובר הגבול בין אחריות עיתונאית לבין אכיפה בררנית? אם אמירות פוגעניות מחייבות התנצלות, ראוי שהדרישה תהיה שווה לכולם. אי אפשר להטיף לציבור על סובלנות, הכלה ופלורליזם, ובמקביל לדרוש מעיתונאית אחת לעמוד מול המצלמות ולהקריא טקסט שהוכתב לה. במיוחד כאשר מדובר בהתנצלות שכבר נמסרה והתקבלה על ידי ועדת האתיקה של אותו גוף.
הבעיה היא לא רק בתאגיד. אלא נוגעת לתרבות שלמה בתקשורת הישראלית, שבה יש מי שמקבלים גיבוי, הבנה ומרחב להתבטא, ואחרים נדרשים שוב ושוב להסביר את עצמם. חופש הביטוי אינו אמור להיות פריבילגיה ששמורה לעיתונאים שמחזיקים בעמדות הנכונות. גם אחריות מקצועית אינה אמורה להיות כלי שמופעל רק כשנוח למערכת. אם רוצים לדבר על אתיקה, צריך להתחיל באותה אמת מידה לכולם. אחרת, כל ההטפות על פלורליזם נשמעות בעיקר כמו מס שפתיים.
