במשך חודשים ניסו להסביר לנו שהפעם זה אחרת: שהמועמד המרוקאי, בן למשפחה מסורתית שגדל באילת, יצליח לעשות את מה שאחרים לפניו לא הצליחו, לשבור את הנאמנות ההיסטורית של מצביעי הליכוד ולהעביר אותם למחנה ה"שינוי". ואולי, רק אולי, אם גדי איזנקוט היה מוציא קצת יותר את השד העדתי מהבקבוק, היה מצליח לנצח בבחירות.
לפחות כך אפשר היה להתרשם מהשיח שליווה את הקמפיין שלו. עוד קצת מרוקאית, עוד כמה שלטים בפריפריה, עוד כמה סיפורים על הבית שבו גדל, ואולי מיליון מצביעי ליכוד ישתכנעו שהגיע הזמן להחליף בית פוליטי. כאילו די במוצא משותף כדי לשנות השתייכות פוליטית שנבנתה במשך דורות.
ראשי גוש השינוי ייפגשו: מסכימים על איזנקוט, לא על הדרך
דווקא משום כך, הניסיון להבליט את מוצאו המרוקאי של איזנקוט מעורר תהייה. מדוע הזהות העדתית זכתה למשקל כה משמעותי בשיח סביב מועמדותו, בעוד שהזהות היהודית, המסורת והזיכרון הישראלי, המהווים נדבכים יסודיים בעולמם של רבים ממצביעי המחנה הלאומי, נדחקו לשולי הקמפיין עד כאילו לא היו? עבור ישראלים רבים, הזהות היהודית שזורה בשולחן השבת, בחינוך הילדים ובזיכרון ההיסטורי של ארץ ישראל. את מכלול הזהות הזה אי אפשר לצמצם למוצאו של מועמד.
אבל מדוע תחושת שייכות עד עכשיו נחשבה לפגם פוליטי? מדוע קשר בין דורות, זיכרון משותף ונאמנות לרעיון נתפס כסימן לחולשה, ולא גם כביטוי של זהות מגובשת? ובדיוק כאן מצוי ההבדל שגדי ויועציו פספסו, בין מפלגה שהיא מסגרת פוליטית בלבד לבין מפלגה שעבור רבים ממצביעיה היא גם משפחה.
ראשי גוש השינוי ייפגשו: מסכימים על איזנקוט, לא על הדרך
במשך שנים הוצגה הנאמנות לליכוד, בעיקר בקרב מצביעים מזרחים ומסורתיים, כהצבעה "שבטית", הנשענת לכאורה על רגש ומסורת משפחתית ולא על שיקול דעת פוליטי. אלא שהפעם, אותם גורמים שראו בשבטיות בעיה פוליטית לפתע ניסו להפוך אותה לנכס אלקטורלי מבוקש ובנו עליה תקוות שווא.
ההיסטוריה של מצביעי הליכוד אינה מתחילה ומסתיימת בבנימין נתניהו, ובוודאי שאינה מתמצה במוצא עדתי. היא נושאת עמה מורשת שנבנתה סביב המהפך של 1977, מאבקים על ייצוג חברתי ופוליטי, תחושת גאווה ושייכות, תפיסות עולם לאומיות, סוגיות ביטחון, מסורת וזהות יהודית.
בניגוד למה שגדי ונוספים קיוו, לא מדובר בהכרח בנאמנות נטולת ביקורת. משפחה אינה חדלה להיות משפחה מפני שמתגלעות בתוכה מחלוקות. בבית אפשר לכעוס, להתאכזב, למתוח ביקורת חריפה ולדרוש אחריות. אפשר גם לבחור לעזוב. אבל עצם ההחלטה להישאר אינה מעידה בהכרח על עיוורון, כשם שהחלטה לעבור למחנה אחר אינה מעידה כשלעצמה על תבונה יתרה.
דני קושמרו יצא נגד תושבי אופקים שבחרו בנתניהו – וחטף ברשת
ניסיון נוסף לערער את תחושת השייכות הזאת הגיע ביום שישי האחרון. דני קושמרו, במונולוג הפואטי שלו ב"אולפן שישי", בחר להציב את הטבח בשכונת מישור הגפן באופקים, שבה נרצחו 33 תושבים, לצד העובדה שכ-65% מהקולות בשכונה ניתנו לגוש נתניהו.
תושבי אופקים אינם חייבים לשום אולפן הסבר על הפתק שהכניסו לקלפי. אבל מבלי לשים לב, גם האסון הכואב ביותר בתולדות המדינה הפך לחלק מהדיון על נאמנותם הפוליטית של מצביעי הליכוד. שוב הופנתה התמיהה אל הציבור עצמו: כיצד ייתכן שגם אחרי הנורא מכל, הוא ממשיך להצביע לאותו מחנה?
1,167,458 ישראלים הגיעו לקלפיות והצביעו "מחל". נשים וגברים מכל קצוות הארץ, אנשי אקדמיה וחינוך, חקלאים ובעלי עסקים, מזרחים ואשכנזים, צעירים ומבוגרים. ציבור מגוון ורחב, שלא ביקש את אישורם של הפרשנים, לא נזקק להסברים מלומדים על בחירתו ובוודאי שלא מצא לנכון להתנצל עליה. ציבור עצום המשיך להעניק לליכוד את אמונו.
אותו ציבור חי את תחושת השייכות, נושא אותה בתוכו ומרגיש בכל נימי נפשו את החיבור לעם ישראל, לתורת ישראל ולמדינת ישראל. מי שמבקש לזכות באמון הציבור הזה, חייב להתחיל בהכרה בכך שהצבעתו היא הכרעה פוליטית מורכבת ולא תקלה שאפשר לתקן באמצעות מבטא או תמונה. ולמרות כל הניסיונות לשכנע אותם אחרת, מצביעי הליכוד הבהירו פעם נוספת בקלפי מיהו בעיניהם ראש ממשלה "דיאלנא".
