יש דברים שמסמנים את בוא החורף בישראל טוב יותר מהטמפרטורות, ואחד מהם הוא הקרמבו. אותו ממתק נוסטלגי שמחכה לנו מדי שנה על המדפים, עם ציפוי השוקולד הדקיק, הקרם הלבן והעוגייה הבלתי מנוצחת בתחתית. אלא שבשנים האחרונות, לצד הגעתו של הקרמבו, מגיעה גם השאלה שהפכה לחלק בלתי נפרד מחוויית הקנייה בסופר: למה גם הוא נהיה כל כך יקר?
לקחנו לבדיקה שניים מהשמות המוכרים ביותר בקטגוריה – הקרמבו של ענקית המזון שטראוס ששולטת במדפי הממתקים בכל הקטגוריות, וזה של ריאו שמוכרת יותר בזכות הגלידות שלה, כדי לבדוק מי יותר טוב מבחינת הטעם, והאם פערי המחירים ביניהם באמת מוצדקים. התוצאה? מסתבר שלא תמיד המוצר היקר יותר הוא גם זה שכיף יותר לאכול.
המחיר: כאן כבר מתחילים להתעצבן
נתחיל מהנתון שקשה להתעלם ממנו. מארז של שמונה יחידות קרמבו שטראוס נמכר במחירים שנעים בין 10 ל-30 שקלים, בעוד שמארז מקביל של ריאו נע בין 9.90 ל-18.90 שקלים. כלומר, בקצה העליון של טווח המחירים, הקרמבו של שטראוס יקר בכמעט 60% מהמתחרה. בחנויות מסוימות הפער עשוי להיות קטן בהרבה, ולכן השוואת המחירים לפני הקנייה בהחלט משתלמת.
אז האם יש משהו בקרמבו של שטראוס שמצדיק תשלום של כמעט ארבעה שקלים ליחידה? יצאנו לבדוק, שכבה אחרי שכבה.
הציפוי: שטראוס פותחת פער
צריך לתת לשטראוס את הקרדיט שמגיע לה. הציפוי שלה פשוט טוב יותר. הוא אחיד, יציב יחסית, נעים יותר בפה וגם טעים יותר. אפשר להחזיק את הקרמבו בלי לחשוש שכל העסק יתפרק עוד לפני הביס הראשון, ויש תחושה שמישהו הקדיש מחשבה גם לעמידות המוצר ולא רק לטעם שלו.
אצל ריאו המצב קצת פחות מרשים. הציפוי מזכיר יותר צימקאו מאשר שוקולד עשיר, הוא פחות עמיד, ולעיתים גם נסדק ומתפורר בקלות יחסית. ובכל זאת, מדובר בציפוי שעושה את העבודה. הוא אולי לא הכוכב של הקרמבו, אבל הוא בהחלט מספיק טוב כדי שלא יהרוס את החוויה.
במבחן הציפוי, אם כן, הניצחון של שטראוס די ברור. אלא שקרמבו הוא הרבה יותר מהקליפה החיצונית שלו.
הקרם: כאן ריאו מחזירה מלחמה
וכאן מגיע ההבדל המשמעותי באמת. הקרם של שטראוס דביק יותר, יציב יותר ואפילו מעט קשה בהשוואה לזה של ריאו. אפשר לשער שהמרקם הזה תורם לעמידות של הקרמבו כולו, אבל מבחינת חוויית האכילה הוא דווקא פועל לרעתו.
הקרם פשוט פחות אוורירי, והטעם שלו פחות מורגש. התחושה היא של ממתק שמתוכנן להחזיק מעמד היטב, אבל קצת שכח שבסופו של דבר צריך גם ליהנות ממנו.
אצל ריאו, לעומת זאת, הקרם הוא הסיפור. הוא קליל ואוורירי משמעותית, נמס בפה בצורה נעימה יותר וגם בעל טעם מורגש ומוצלח יותר. זה בדיוק המרקם שאנחנו מחפשים כשאנחנו נוגסים בקרמבו: משהו רך, מתוק ואוורירי, בלי תחושה של מסה דביקה שנשארת בפה.
וכשמדובר בממתק שרוב הנפח שלו הוא בכלל קרם, זה יתרון שאי אפשר להתעלם ממנו.
העוגייה: דומה, אבל לא זהה
בתחתית הקרמבו מחכה העוגייה, הרכיב שרבים שומרים לסוף ויש כאלה שמתעקשים להתחיל דווקא ממנו. כאן ההבדלים בין שני המוצרים קטנים למדי.
בשני המקרים מדובר בעוגייה דומה למדי בטעם ובמרקם, אם כי גם כאן שטראוס מציגה יתרון קל בעמידות. העוגייה שלה פחות שבירה ומחזיקה את המבנה קצת יותר טוב. אצל ריאו היא נוטה להתפורר מעט יותר, אבל מבחינת הטעם קשה להצביע על יתרון משמעותי לאחד הצדדים.
ובמילים אחרות, אף אחת מהעוגיות לא תגרום לנו לבחור דווקא בקרמבו שמעליה.
השורה התחתונה היא שריאו מנצחת בנקודות. נכון, אם כל שכבה הייתה מקבלת ניקוד משל עצמה, שטראוס הייתה מנצחת. אבל השילוב של הטעם האנמי של הקרם עצמו ביחס לזה של ריאו והעובדה שהוא ניצב מול הקרם המושלם שלהם גורמת לו, לטעמנו, להיות פחות טוב.
אה ועוד דבר, אולי הכי חשוב: שתי החברות מקבלות ציון נכשל בגזרת הוויתור על העטיפה של פעם. איפה הימים שבהם היינו מקלפים בזהירות את נייר האלומיניום הדקיק, מנסים להוריד אותו בחתיכה אחת בלי לשבור את הציפוי, ורק אז מתחילים לאכול? הטקס הקטן הזה היה חלק בלתי נפרד מחוויית הקרמבו, ולא פחות מהטעם עצמו.
