היום, כ"א בחשוון, מציינים 82 שנים להוצאתה להורג בהונגריה של הצנחנית והמשוררת חנה סנש הי"ד, שהייתה בת 23 בלבד במותה. לאחר חמישה חודשים של חקירות ועינויים קשים, סירבה סנש להסגיר את חבריה לנשק או למסור את הקוד הסודי של מכשיר הקשר שלה. גם כשעמדה מול כיתת היורים, לא נכנעה ולא ביקשה חנינה.
סיפור הגבורה של הצעירה שעלתה לארץ, התנדבה לצנוח מעבר לקווי האויב ויצאה למשימה שממנה לא שבה, הפך לאחד מסיפורי הגבורה המזוהים ביותר עם תקופת מלחמת העולם השנייה. היום אחרי 3 שנים של מלחמה בישראל, כשאזרחים נאלצו להתמודד מול ייסורים שלא ברא השטן, ולעמוד בהם בגבורה, הסיפור שלה רלוונטי מתמיד.
תיאור רגעיה האחרונים מפי החיילים ההונגרים חושפים את עוצמת כוחותיה של נערה יהודייה שהייתה מוכנה להקריב את חייה כדי לנסות להציל יהודים אחרים, גם במחיר שלא תשוב לראות את ארץ ישראל. "האסירה בת 23. במצב בריאותי טוב. היא עונתה קשות אבל סירבה להסגיר את חבריה או לבקש חנינה. כיתת היורים לא דייקה בירי, והיא סבלה במשך זמן ארוך עד שליבה הפסיק לפעום".
כדי להבין יותר את גבורתה של סנש, צריך לחזור לתקופה שבה התגייסו צעירים יהודים מהיישוב בארץ ישראל למשימות מסוכנות באירופה. עם התגברות הידיעות על ממדי ההשמדה, התארגנה קבוצה מיוחדת של מתנדבים שנודעה בשם "צנחני היישוב". מתוך כ-240 מועמדים שהחלו את תהליך המיון, נבחרו 110, אך בפועל יצאו למשימות 37 בלבד. 26 מהם צנחו בשטחי אירופה, ושבעה לא שבו. הם גויסו לצבא הבריטי, עברו הכשרות צבאיות ואימוני צניחה, והוכשרו בהפעלת מכשירי קשר ובהעברת מידע מוצפן. משימתם הייתה לפעול בשטחי האויב ולסייע לכוחות בעלות הברית, אך גם לנסות להגיע לקהילות היהודיות הנרדפות.
הילדות בהונגריה והעלייה לארץ
סנש נולדה ב-17 ביולי 1921 בבודפשט שבהונגריה, למשפחה יהודית. אביה, בלה סנש, היה עיתונאי ומחזאי שנפטר כשהייתה בת שש, והיא גדלה לצד אמה קתרינה. כבר בנעוריה התמודדה עם גילויי אנטישמיות, ובהדרגה התקרבה לרעיון הציוני. בשנת 1939, כשהייתה בת 18, עלתה לארץ ישראל. היא למדה במשך שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל, ולאחר מכן הצטרפה לקבוצת צעירים שהייתה מיועדת להקים את קיבוץ שדות ים. היא הפכה לאחת החלוצות במקום, והחלה לבנות בארץ חיים חדשים.
אולם הידיעות שהגיעו מאירופה לא נתנו לה מנוח. אמה עדיין התגוררה בהונגריה, וגורלם של היהודים שנותרו שם הלך והחמיר. בשנת 1943 התנדבה סנש לצבא הבריטי והצטרפה לקבוצת הצנחנים שפעלה במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. היא עברה אימונים צבאיים, הכשרה בצניחה והכשרה בהפעלת מכשירי קשר. ב-15 במרץ 1944 צנחה ביוגוסלביה, סמוך לגבול הונגריה, יחד עם שלושה מחבריה למשימה, והצטרפה לפרטיזנים של יוסיפ ברוז טיטו, שפעלו נגד הכוחות הנאציים. הלוחמים הופתעו מנחישותה של הצעירה היהודייה, שהפגינה אומץ גם בתנאים קשים במיוחד.
למרות הקשיים, סנש לא ויתרה על מטרתה המרכזית: לחצות את הגבול להונגריה ולהגיע אל היהודים שנותרו שם. לאחר כשלושה חודשים עם הפרטיזנים, יצאה לדרך לעבר היעד. ביוני 1944 חצתה את הגבול ההונגרי, אך נתפסה בידי חיילים הונגרים זמן קצר לאחר מכן. היא הועברה לבודפשט, עיר הולדתה, ושם החלה מסכת חקירות ועינויים שנמשכה כחמישה חודשים. חוקריה ביקשו ממנה דבר אחד: את הקוד הסודי של מכשיר הקשר שהחזיקה ברשותה, שבאמצעותו יכלו לחשוף את פעילותה ואת פעילות חבריה.
סנש ידעה שמסירת הקוד עלולה לסכן את הצנחנים ואת הכוחות שפעלו בשטח. למרות העינויים הקשים, היא סירבה לשתף פעולה. גם כשאמה, קתרינה, הגיעה אליה במהלך תקופת המעצר וניסו להשתמש בנוכחותה כדי להפעיל עליה לחץ, היא לא נשברה. היא הועמדה לדין בבית דין צבאי הונגרי באשמת ריגול ובגידה במולדת, אך עוד לפני שהסתיים משפטה הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה. היא הייתה בת 23 בלבד.
גם בימיה האחרונים המשיכה סנש לכתוב. היא ניהלה יומן עד סמוך למותה, ובכתביה נחשפה אמונתה העמוקה בציונות ובזכותו של העם היהודי לבית משלו. היומן פורסם בשנת 1946, ובין השירים שהותירה נמצאים כמה מהטקסטים המוכרים ביותר בתרבות הישראלית. אחד מהם הוא "הליכה לקיסריה", המוכר במילותיו הפותחות "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם". שיר נוסף הוא "אשרי הגפרור", שבו כתבה: "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות". לאחר מותה נמצאו בבגדיה גם פתקים, ובהם שיר שחיברה במהלך תקופת המעצר ובקשת סליחה מאמה.
סיפורה של צנחנית: סרט מצמרר מבית צה"ל על חנה סנש | צפו
בשנת 1950, שש שנים לאחר הוצאתה להורג, הובא ארונה של סנש לישראל. אחיה, גיורא, ששרד את המלחמה, השתתף במאמץ להבאתה לקבורה בארץ. הארון הועבר מבודפשט לווינה, ומשם הועלה לאונייה "קדמה" בדרכה לישראל. לקראת הגעתה לחופי הארץ יצאו שלוש ספינות מלחמה של חיל הים לקבל את פניה. ב-26 במרץ 1950 הגיעה האונייה לנמל חיפה, שם המתינו אלפים כדי לחלוק לה כבוד אחרון. מסע ההלוויה עבר בחיפה, בקיבוץ שדות ים ובתל אביב, והסתיים בהר הרצל בירושלים. בטקס השתתפו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל יגאל ידין, אנשי צבא ונציגי ציבור, ופלוגת צנחנים ירתה מטח כבוד לזכרה.
כתבי יד ותמונות נדירות: אוסף חנה סנש נקלט בספרייה הלאומית
סיפורה של חנה סנש לא הסתיים בקבורתה. בשנת 1993 ביטל בית המשפט העליון הצבאי של הונגריה את פסק הדין שניתן נגדה ואת גזר דין המוות שהוטל עליה. לאורך השנים הפכה דמותה לסמל של הקרבה, חלוציות ונאמנות לעם היהודי. בבסיס הבחירה שלה לצאת למשימה המסוכנת עמדה תפיסת עולם שלא הבחינה בין יהודי ליהודי: היא הייתה מוכנה למסור את נפשה כדי לנסות להציל אדם אחר, גם אם לא הכירה אותו וגם אם חייו היו שונים לחלוטין מחייה. 82 שנים לאחר הוצאתה להורג, לצד שיריה שהפכו לנכסי צאן ברזל, נותרה דמותה של צעירה שבחרה שלא להיכנע, גם כשהייתה לבדה מול חוקריה ומול כיתת היורים.
לזכרה של חנה סנש: צה"ל יצניח 100 חיילים בסלובניה
השיר "הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו הפותחות "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם", נכתב על ידי חנה סנש בשנת 1942, בתקופה שבה חיה בקיבוץ שדות ים. את השיר הלחין דוד זהבי, והוא הפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם זכרה ועם התרבות הישראלית. במילותיו מבטאת סנש תפילה להמשכיותם של הטבע, היופי והחיים: החול והים, רחש המים, ברק השמיים ותפילת האדם. השיר, שנכתב שנים לפני מותה, קיבל משמעות נוספת לאחר הוצאתה להורג והפך לחלק בלתי נפרד ממורשתה.
אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.
