לפני למעלה מעשר שנים זכיתי ללמד פעם בשבוע באחת המכינות הקדם צבאיות החילוניות הטובות ביותר. אולי הטובה שבהן. כשהגעתי לאחד המפגשים, ראה אותי ראש המכינה, שכבר היה אז מחנך דגול וותיק, וסיפר לי על אחד ממערכי השיעורים החביבים עליו, שיעורים שהוא מוסר לתלמידיו בכל שנה.
הוא סיפר איך במשך מספר מפגשים הוא עורך לתלמידיו היכרות עם ה'שבטים' השונים בחברה הישראלית. אין הכוונה לשבט ראובן, שמעון, לוי ויהודה, כמובן, הכוונה היא לשבט החילוני, הדתי, החרדי והערבי. כשהוא מסיים לערוך לתלמידיו את אותה היכרות מעמיקה, הוא מוכיח להם באותות ובמופתים שלמעשה הם, בני השבט החילוני, הרבה יותר קרובים ברוחם ודעותיהם לבני השבט הערבי.
אני לא מפסיק לדבר על הנושא עד שאחרון התלמידים אומר אמן על כל מה שהסברתי, הוא סיפר לי. לבסוף הוא שואל את תלמידיו שאלת סיכום לנושא: תארו לעצמכם מצב בו ארגוני הטרור מבצעים שתי פעולות מוצלחות שבמהלכן הם משתלטים על שני מוסדות חינוך במדינת ישראל ומנהלים שם מו"מ על שחרור בני ערובה: אחד מהם הוא תלמוד תורה של חסידות סאטמר בבני ברק, ואחד מהם הוא בית ספר יסודי בכפר קאסם.
עכשיו, הוא שואל את תלמידיו, אתם מנהיגי המדינה ובידיכם להחליט לאן אתם שולחים את יחידת חילוץ בני הערובה הטובה ביותר של מדינת ישראל ולאן אתם שולחים את היחידה השנייה באיכותה. שנה אחר שנה, כבר למעלה מעשרים שנה, כך הוא מספר לי, כל התלמידים בלי אף יוצא מן הכלל, עונים כולם, בקול שקט ומתבייש, שחסידי סאטמר בבני ברק קודמים בתור.
"אני צועק עליהם, לועג להם, מתפוצץ מעצבים", הוא שיתף אותי. "הרי לפני כמה רגעים הסכמתם כולכם שאתם קרובים ברוחכם ודעתכם דווקא לשבט הערבי, אז מה עובר עליכם", הוא משתגע. "אבל זה המצב", הוא סיים, "האחווה בין היהודים קודמת לכל".
מפעם לפעם, כשמפלס הלהבות של חילוקי הדעות, השנאה וההתנגחויות מגיעים כבר לרמתם הגבוהה ביותר ונדמה שעוד רגע הכול כאן מתפוצץ מרוב מחלוקת ואיבה, אני שמח להיזכר בסיפור הזה כדי להירגע לרגע. רגע כזה, של להבות שנאה שיצאו לגמרי מכלל שליטה, האחרון שהיה לנו, הוא בתקופה שלפני אותה שבת של שמחת תורה. תקופה נוראית, שהתהפכה תוך כמה שניות מקצה לקצה.
ישנם לא מעט זיכרונות מצמררים מאותה שבת של חג שמחת תורה והימים שאחריה שתופסים אותי מפעם לפעם, אבל משום מה ישנו סוג אחד של זיכרונות העולה על כולם – מהשעות הראשונות שלאחר תחילת המתקפה הרצחנית ובמשך מספר שבועות החלה רכבת אווירית של מאות אלפי ישראלים שהיו בחו"ל ובחרו לחזור לארץ, חלקם כדי להילחם, חלקם כדי להתנדב במקומות שונים, וחלקם סתם כדי להיות חלק.
מצמרר אותי הזיכרון של אותו יהודי חרדי אמריקאי שמקבל על עצמו לשלם את כרטיס הטיסה של כל חייל מילואים שבוחר לעזוב את ארה"ב ולחזור כדי להצטרף ליחידה שלו. מצמררת אותי התמונה של מאות, אולי יותר, תיקים ענקיים עמוסים בציוד לחימה שנתרמו במהירות הבזק על ידי יהודים בחו"ל, שמחכים שמישהו יעמיס אותם באחד משדות התעופה כדי שהם יעשו את דרכם ללוחמים שלנו.
מצמררת אותי התמונה של טור לוחמים צועד ליד גדר של אחד היישובים, איני יודע איזה, ואיזושהי סבתא אחת נותנת לכל אחד מהם נשיקה במצח ומברכת אותם בדמעות. היה משהו באותן שעות קשות, באותם ימים ושבועות, שכל כך שם במרכז את מה שאמיתי, חשוב, משמעותי וקיומי, את זה שאנחנו עם אחד העומד לבדו מול כל הסביבה שרוצה לטרוף אותו, וכל כך שם בצל את כל שאר הדברים – ההבדלים, השקרים, הניגוחים, ה'כן ביבי, לא ביבי' וההתעקשויות. היה משהו באותן שעות קשות שהיה כל כך שונה מתקופת הבחירות, שעברה עכשיו לשלביה המכוערים ביותר – שלבי המו"מ בדרך להקמת ממשלה חדשה.
אז נכון שבאמת אי אפשר לחיות כל הזמן באותה רוממות והתרוממות מעל כל חילוקי הדעות הקטנים. זה נכון שאותם חילוקי דעות 'קטנים' חייבים לקבל מקום גדול בחיינו וראוי שכל אחד מגווני החברה שלנו יביע את עצמו ויבליט את האמת שלו, כדי שכולנו נרוויח מזה; אבל עם כל זה, אסור לנו כחברה לנרמל את אלו שמעלים על דעתם לוותר על קשר האחווה, אפילו ברמתה הנמוכה ביותר – אחווה כדי לשרוד כאן במרחב, אלו שכדי להגיע לניצחונות פוליטיים מוכנים לשתף פעולה עם אויבינו ושונאי נפשנו.
אומנם בשוליים של השמאל קיימים כאלה שכבר ויתרו על האחווה הזאת מזמן והצהירו על עצמם שאין להם שום דבר במשותף עם יהודי מתנחל והם דווקא מרגישים קרובים יותר לערבי מכפר קאסם, אבל חלילה לחשוב שאלו הם הפנים של השמאל הישראלי כולו. על כן, אסור לוותר לו וצריך להזכיר לו השכם והערב, בכנות, באיכפתיות ומתוך אהבת ישראל אמיתית, שהקשר בינינו והשמירה שלנו אחד על השני חשובים הרבה מעבר לכל הישג פוליטי מקומי וזמני.
