"ויצא המרצע מן השק", האם האמירה של לוסי אהריש על השבתת המדינה ע"י ערביי ישראל היא שביתה או איום לאומני על מדינת ישראל? ישנה נקודה משמעותית עליה אני מדבר כבר כשנתיים במסגרת הופעותיי בערוץ 14 ובטורי דעה שפורסמו ב-C14 .
אני מציג תזה בטחונית התרעתית לפיה ערביי ישראל שחווינו את עוינותם למדינת ישראל ואזרחיה היהודים בשומר חומות, מחזיקים בנתח משרות בשרות הציבורי משמעותי וגדול הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה (כ-20%) במגוון מקצועות ומערכות המשפיעים ישירות על חיי הציבור הישראלי וניהול תקין של המדינה בשגרה ובחירום.
מדובר במערכת הבריאות – בבתי מרקחת, מרפאות טרם, בבתי החולים – כוחות העזר, באחים באחיות וברופאים, בתחבורה הציבורית, בבתי המטבחיים ובאגפי התברואה ברשויות המקומיות. המשמעות היא שהמשק הישראלי נשען במידה ניכרת על כוח העבודה הערבי במערכות חיוניות רבות במדינה. אני מכנה את התלות הזאת, ואת האפשרות לנצל אותה מטעמים לאומניים באמצעות אי התייצבות לעבודה בצורה מתואמת ומתוזמנת, בשם "האינתיפאדה השקטה".
והנה, בימים האחרונים אני שומע את לוסי אהריש מתייחסת לתזה שלי שהאזינה לה בקשב רב בערוץ 14, רק שהיא השתמשה במילה המכובסת "שביתה" ולא כפי שאני קורא לה בשמה האמיתי ״אינתיפאדה". אהריש אמרה: "שבוע אחד, שהחברה הערבית מחליטה, אזרחי המדינה הערבים מחליטים לצאת לשביתה. שביתה! לא יוצאים לעבוד. אני רוצה לראות איך המדינה מסתדרת".
לוסי, תודה שהעלית את הנושא. אבל דווקא משום שהדברים נאמרו מפיך, אני מבקש להעמיד אותם במבחן המציאות ולשאול כמה שאלות. האם את מבינה את המשמעות של השבתה מתואמת על רקע לאומני של מערכות חיוניות במדינת ישראל? מה יקרה בבתי החולים אם עובדים במקצועות קריטיים ייעדרו? מה יקרה בתחבורה הציבורית? מה יקרה במערך התברואה? מה יקרה באספקת השירותים ובמערכות שעליהן נשענת שגרת חייהם של מיליוני אזרחים?
אני מכבד את זכותם של עובדים לשבות ואת זכותה של החברה הערבית למחות. אבל יש הבדל בין שביתה מקצועית למען זכויות עובדים, לבין שימוש מתואם בתלות של מדינה בכוח עבודה חיוני כאמצעי לאומני להחלשת מדינת ישראל מבפנים כחלק ממערכה רחבה מתואמת ומתוזמנת עם אוייבי מדינת ישראל כשהמטרה – לפגוע בה ולחדל את קיומה.
וכאן בדיוק עובר הגבול בין כוח אזרחי לגיטימי לבין הפיכת התלות ההדדית בין אזרחי המדינה לנשק ולאיום. אם את מזהה את העוצמה הלאומנית הזו, ראוי שתדברי גם על האחריות הנלווית אליה. הרי אותם עובדים ערבים אינם עובדים במדינה זרה, הם אזרחי ישראל, חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ושותפים לתפקודה ולשגשוגה.
לכן, במקום להציג את השבתת המדינה לשבוע כאפשרות שצריך לבחון כיצד המדינה תשרוד אותה, הייתי מצפה מאנשי ציבור כמוך לקרוא לשותפות, לאחריות ולחיזוק המערכות המשותפות ולא לאיים עלינו היהודים בנשק המשרה שאנחנו אפשרנו לכם להתברג בה ולהתפרנס ממנה.
לוסי, אם את גאה בהשתלבות החברה הערבית בישראל, מדוע לא להציג את ההשתלבות הזאת כהישג משותף, ולא כאמצעי שבאמצעותו אפשר להוריד את המדינה על הברכיים? השתלבות היא כוח. תלות הדדית היא אחריות. היא אינה נשק שצריך לאיים בשימוש בו.
ולכן אני קורא מכאן כפי שקראתי בפאנלים בהם השתתפתי בערוץ 14 לכנסת ישראל לחוקק חוק שערביי ישראל יוכלו להשתלב במשרות במערכות חיוניות לתפקודה התקין של מדינת ישראל בשגרה ובחירום כחלקם היחסי בחברה הישראלית קרי 20% .
הצעת חוק נוספת – חובת הוכחת תושבות שנתית לצורך קבלת זכויות והטבות במדינת ישראל, רבים מערביי ישראל מתגוררים בתחומי הרש״פ ועדיין ממשיכים להנות מזכויות והטבות קצבאות המגיעות מכוח התושבות. החוק אותו אני ממליץ לחוקק יחייב כל אזרח ותושב ישראל, להוכיח אחת לשנה כי מרכז חייו ומקום מגוריו הקבוע נמצאים במדינת ישראל, כמו תשלום ארנונה, חשבון בנק פעיל, וזאת כתנאי לקבלת זכויות, קצבאות והטבות המוענקות מכוח התושבות בישראל.
מטרת החוק: להבטיח כי הזכויות וההטבות שמעניקה מדינת ישראל מכספי הציבור יגיעו לאנשים שמתגוררים בישראל בפועל ומקיימים בה את מרכז חייהם, ולא למי שאינו מתגורר במדינה באופן קבוע אך ממשיך ליהנות מזכויות המוקנות לתושבי ישראל.
לסיכום, השתלבות בחברה הישראלית היא זכות והזדמנות, אך ניצול התלות במערכות החיוניות של המדינה כאמצעי לחץ לאומני על מדינת ישראל מחייב דיון נוקב על ערביי ישראל, על ביטחון, אחריות וריבונות לצד סנקציות חריפות שינקטו כנגד מי שיעז לאיים על המדינה, לפעול נגדה מבפנים בשגרה ובחירום.
