הספידו אותו. קברו אותו פוליטית. תקפו אותו יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, ואמרו שבבוקר שאחרי 7 באוקטובר לא יהיה לו שום סיכוי לחזור. שהוא גמור. אלא שעם פרסום מדגם ערוץ 14 מתברר שראש הממשלה בנימין נתניהו לא ירד מגדולתו. שהציבור עוד איתו. והמפלגה שהוא עומד בראשה חיה, קיימת ובועטת.
הייתה זאת התמודדות שבמובנים רבים נחשבה לחסרת סיכוי. בגלל כל מה שקרה לפני. בגלל המחדל, בגלל המלחמה, בגלל המחיר. ובגלל מה שקרה היום, יום הבחירות עצמו, עם שיעורי הצבעה חסרי תקדים במגזר הערבי שאף סקר לא ראה ושום מודל לא חזה. מודל שהתבסס על 50% הצבעה קיבל 84% יותר. זה שינוי של כל המשוואה הפוליטית.
ארבע שנים הם לא הפסיקו לתקוף אותו. השמיצו אותו על כל דבר, שעשה ושלא עשה. תקפו אותו שהוא לא התקפי מספיק, וברגע אחר שהוא שש אלי קרב. שהוא מנסה לשנות את מערכת המשפט, או שהוא מטרפד את הרפורמה המשפטית. שהוא תומך בהשתמטות וגם פוגע בעולם התורה. הכל הלך. כל חץ נורה. ההפגנות נגדו היו חסרות תקדים. בהיקפן. בעוצמתן. באכזריותן. ירדו לחייו באופן אישי.
ושל אשתו וילדיו. ייחלו למותו בגלוי, בשלטים, באולפנים. פוליטיקאים מכובדים, ראשי מפלגות, אנשי רוח כביכול, קראו לו בוגד בריש גליא. ארבע שנים חיכה השמאל למערכת הבחירות הזאת, שבוששה לבוא. ארבע שנים שלמות כיהנה הממשלה הכי מושמצת והכי שנואה על ידם. הם באו היום לקלפיות בשיא האטרף.
נהרו בהמוניהם. עודדו את הערבים לבוא איתם, וזה הצליח מעל המשוער. אבל אחרי כל אלה, אחרי מכונת הרעל האמיתית, ראש הממשלה עומד על רגליו. לא בטוח שיוכל להרכיב קואליציה של 61, אבל התמיכה האישית בו לא רק שלא ירדה – היא אפילו עלתה. מתברר, שוב, עד כמה יריביו טועים בו. מפחיתים בערכו. חיים בבועת שנאה בתל אביב בה כולם חושבים אותו דבר, מדברים אותו דבר, ומצביעים אותו דבר. מסע דיכוי ההצבעה במעוזי הימין עבד. לא כולם הגיעו. רחוק מכך.
לא כולם הבינו את גודל השעה. אבל אלה שכן הגיעו, אמרו את דברם באופן חד וברור: נתניהו הוא עדיין המנהיג. על פי המדגם, ישראל ניצבת בפני ימים של אי וודאות וכאוס פוליטי. הדברים עוד יכולים להשתנות עם תוצאות האמת. אבל דבר אחד ברור כבר עכשיו: בנימין נתניהו הוא המנהיג החשוב והגדול ביותר בישראל בימים אלה. ללא כל תחרות.
