בני גנץ הודיע היום (שני) כי לא יתמודד בבחירות הקרובות לכנסת, ובכך הסתיים המסע הפוליטי של האיש שנכנס לזירה כהבטחה הגדולה של מחנה המרכז-שמאל מול בנימין נתניהו. ההודעה נמסרה היום, שמונה ימים בלבד לפני הבחירות, לאחר חודשים שבהם כחול לבן דשדשה עמוק מתחת לאחוז החסימה.
גנץ החליט לפרוש כבר לפני שבועות – זה התפקיד אליו הוא מכוון
הפרישה אינה רק סוף של קמפיין כושל. היא מסכמת שבע שנים של איחודים, פיצולים, הימורים פוליטיים וממשלות שלא האריכו ימים. גנץ נכנס לפוליטיקה כרמטכ"ל לשעבר עם תדמית ממלכתית, נקייה ונטולת עבר מפלגתי. הוא הציע לציבור אלטרנטיבה ביטחונית לנתניהו – בלי לאמץ שפה שמאלית מובהקת ובלי להישען על מפלגות המחנה הלאומי.
בהודעתו מסר גנץ שלא ירוץ בבחירות, אך ימשיך לפעול למען אחדות. אלא שהמסר הזה, שהיה הנכס המרכזי שלו במשך שנים, הפך בסופו של דבר גם למלכודת: הרצון להיות גשר בין מחנות השאיר אותו פעם אחר פעם בין המחנות – בלי בית פוליטי יציב ובלי ציבור נאמן מספיק שיציל אותו בקלפי.
בזה אחר זה, ראשי האופוזיציה מודים לגנץ: "קיבל החלטה נכונה"
ההבטחה הגדולה של 2019
המסע החל ב-2019, עם הקמת חוסן לישראל. רגע לפני סגירת הרשימות חבר גנץ ליאיר לפיד וליש עתיד, למשה יעלון, ולגבי אשכנזי. החיבור קיבל את השם "כחול לבן" והציג לראשונה איום ממשי על שלטון נתניהו.
בני גנץ פורש מהמרוץ לכנסת: "הפתרון היחיד שימנע אסון נוסף"
בבחירות אפריל 2019 קיבלה המפלגה 35 מנדטים ויותר מ-1.12 מיליון קולות – הישג שהציב אותה בשוויון מול הליכוד. בסבב הבחירות השני בספטמבר קיבלה כחול לבן 33 מנדטים והפכה לרשימה הגדולה ביותר בכנסת, אך עדיין לא הצליחה לתרגם את ההישג להרכבת ממשלה.
בבחירות השלישיות, במרץ 2020, כחול לבן שמרה על 33 מנדטים. זה היה שיא כוחו של גנץ: בשלוש מערכות בחירות רצופות הוא עמד בראש הרשימה היחידה שהתקרבה לנתניהו. אבל דווקא בנקודת השיא, עם משבר הקורונה ברקע, הוא בחר במהלך ששינה את כל המסלול.
יורה לכל הכיוונים: מסע הנקמה של בני גנץ בראשי הגוש שהוביל
הכניסה לממשלת נתניהו והפיצול הגדול
גנץ הסכים להיכנס לממשלת אחדות עם נתניהו, לאחר שהתחייב לאורך הקמפיין שלא לשבת תחתיו. הוא קיבל את תפקידי שר הביטחון וראש הממשלה החלופי, במסגרת הסכם רוטציה שלפיו אמור היה להחליף את נתניהו בנובמבר 2021.
המהלך הוצג כניסיון למנוע בחירות נוספות בעיצומה של מגפת הקורונה, אך המחיר הפוליטי היה עצום. יש עתיד ותל"ם סירבו להצטרף לממשלה ופרשו מהמסגרת המשותפת. גם צביקה האוזר ויועז הנדל נפרדו מתל"ם והקימו את סיעת דרך ארץ. גנץ נשאר עם חוסן לישראל, אך שמר בידיו את המותג "כחול לבן".
ממשלת החילופים לא שרדה. נתניהו לא פינה את מקומו לגנץ, ובחירות נוספות הוקדמו לפני מועד הרוטציה. בבחירות 2021 קרסה כחול לבן מ-33 מנדטים לשמונה בלבד. גבי אשכנזי ואבי ניסנקורן עזבו את המפלגה. רשימת הכוכבים שנבנתה ב-2019 החלה להתפרק.
גנץ חושף את המהלך של ליברמן – רה"מ מזהיר: "יעשה את זה שוב"
ובכל זאת, גנץ שרד. הוא הצטרף לממשלת בנט-לפיד כשר הביטחון, ושמר על מעמדו במערכת הביטחון. זו הייתה נקודת חוזק משמעותית עבורו: גם אחרי הקריסה הפוליטית הוא לא נעלם, והצליח להציג את עצמו כאיש מרכז שקול עם ניסיון ממשלתי וביטחוני.
המחנה הממלכתי נבנה – ואז התפרק
לקראת בחירות 2022 ניסה גנץ לבנות מחדש בית פוליטי רחב. הוא חבר לגדעון סער ולתקווה חדשה, ובהמשך צירף את גדי איזנקוט ואת מתן כהנא. הרשימה החדשה, "המחנה הממלכתי", קיבלה 12 מנדטים. זה היה שיפור לעומת שמונת המנדטים של כחול לבן, אך רחוק מאוד מהעוצמה של 2019.
לאחר טבח השבעה באוקטובר, גנץ ואיזנקוט נכנסו לממשלת החירום בראשות נתניהו. ההצטרפות העלתה את מעמדו הציבורי של גנץ לתקופה מסוימת והציבה אותו כשותף בכיר לניהול המלחמה. אלא שככל שהזמן חלף, הפער בינו לבין נתניהו חזר והתרחב, וביוני 2024 הוא פרש מהממשלה.
גם הבית החדש לא החזיק. במרץ 2024 גדעון סער פירק את השותפות עם גנץ והחזיר את תקווה חדשה לפעול כסיעה עצמאית. סער הסביר כי הוא מבקש לבטא קו של ימין ממלכתי, וטען שגנץ ואיזנקוט אינם מבטאים את עמדותיו.
בשנה שלאחר מכן עזב גם איזנקוט, האיש שנחשב לשותפו הבכיר של גנץ וליורשו הטבעי. גנץ דיבר אז על "פערים אידיאולוגיים משמעותיים", ואיזנקוט יצא לדרך עצמאית שהובילה להקמת מפלגת ישר. מתן כהנא עזב אף הוא, והמחנה הממלכתי חזר לשם הישן: כחול לבן.
המעגל הקרוב עוזב
העזיבות לא הסתיימו באיזנקוט וכהנא. במהלך 2026 עזבו את כחול לבן גם חילי טרופר, שהיה ממייסדי המפלגה ומקורב מאוד לגנץ, אורית פרקש-הכהן ואיתן גינזבורג. כך נותר גנץ עם מפלגה שהשם שלה מוכר מאוד, אך כמעט בלי האנשים שהפכו אותה בעבר לכוח משמעותי: לפיד ויעלון עזבו כבר בפיצול הראשון, אשכנזי פרש מהפוליטיקה, סער הקים מסגרת נפרדת, איזנקוט וכהנא עברו לישר, וטרופר, פרקש-הכהן וגינזבורג הלכו לדרכים אחרות.
בחודשים האחרונים ניסה גנץ להחזיק בקו של "אחדות" ולבנות גוש שאינו מזוהה לחלוטין עם נתניהו או עם המחנה שמבקש להחליף אותו. הוא לא פסל מראש שותפות עתידית עם נתניהו, התנגד לממשלה צרה והזהיר מהישענות על מפלגות ערביות. אבל הציבור התקשה להבין מהו בדיוק הבית הפוליטי שהוא מציע ולמי מיועדת ההצבעה אליו.
באחד הסקרים האחרונים קיבלה כחול לבן 0.5% בלבד – רחוק מאוד מאחוז החסימה ומ-35 המנדטים של 2019. גנץ עוד הצהיר לפני פחות משבועיים שירוץ עד הסוף, אך קודם לכן גם התחייב שאם מפלגתו לא תתקרב לאחוז החסימה בשבוע האחרון, לא יאפשר לקולות תומכיו לרדת לטמיון.
הפרישה סוגרת פרק פוליטי יוצא דופן: גנץ היה במשך תקופה היריב המרכזי של נתניהו, כיהן כשר ביטחון, כראש ממשלה חלופי וכחבר בקבינט המלחמה. אבל שוב ושוב הוא בחר בחיבורים שנשברו, נכנס לממשלות שנפלו, ונשאר לבסוף עם רעיון האחדות – בלי הכוח הפוליטי שיאפשר לו לממש אותו.
פליטות הלשון שהפכו לתדמית
גם סגנון הדיבור של גנץ הפך לאורך השנים לחלק מהסיפור הפוליטי שלו. זה לא מה שהכריע לבדו את הקריירה שלו, אבל זה חיזק תדמית של מנהיג שמתקשה לנסח מסר קצר, חד וברור – דווקא בזירה שבה כל תשובה הופכת בתוך דקות לכותרת, סרטון ומם.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ב-2019, בעיצומו של קמפיין הבחירות, גנץ תקף את נתניהו ורצה לומר כי הציבור "לא מטומטם". אלא שהמילים יצאו בסדר הפוך, והוא נשמע אומר "הציבור מטומ…" לפני שתיקן את עצמו. זו הייתה פליטת פה קטנה, אבל היא הפכה במהירות לחומר גלם לקמפיין נגדו.
כמה שבועות אחר כך, כשנשאל אם ישב בממשלת אחדות עם נתניהו, גנץ השיב תשובה שנשמעה כהסכמה אפשרית. לאחר שהבין את המשמעות הפוליטית של דבריו, חזר למצלמות והבהיר: "אולי לא שמעתי טוב את השאלה". במקום לסגור את האירוע, ההסבר הפך לעוד רגע מביך – ולסמל של מועמד שמתקשה לעמוד מאחורי תשובה אחת ברורה.
גם שנים אחר כך הדפוס נשאר. כשגנץ פרש מממשלת החירום ב-2024, הוא יצא לבליץ ראיונות כדי להסביר את המהלך. אלא שבמקום מסר חד לציבור, הוא דיבר על דברים ש"נטחנו עד דוק" ועל "פלפולי עיניים" – ניסוחים שהפכו מיד לבדיחה ברשת, משום שלא היה ברור מה בדיוק הוא מבקש לומר ומהי ההצדקה המעשית לפרישה.
