הצורך להנציח את הקדושים שנרצחו ונפלו במלחמה האחרונה בולט בכל אזור בארץ. הסטיקרים, המצפים, עגלות הקפה ואינספור דרכי הנצחה מקוריות מלווים אותנו בכל יום. בדרום הארץ, שם התחילה המערכה הקשה עם טבח רצחני של מפלצות החמאס, התופעה הזו רחבה ומורגשת אף יותר, עד כדי כך שמיגוניות המוות הוכרזו כ"עתיקות" במטרה לשמרן כעדות היסטורית חיה לטבח.
חמי, תושב אשקלון ואמן בן 30, לקח את ההנצחה הזו צעד אחד קדימה. כאחד שחווה את המלחמה מקרוב, הוא בחר לציין את חללי הטבח הקדושים בקיר ענק במרינה באשקלון, מעוטר בכלניות אדומות ובתוכן שמות הנרצחים. בריאיון ל-C14 הוא חושף כיצד נולד הרעיון שהסתיים בסרטון ששבר את הרשת עם מאות אלפי צפיות, כשתיעד את עצמו מתחיל את הציור וביקש מהצופים לכתוב שמות של קרוביהם שנרצחו. התגובות צפו בזו אחר זו: "זה עצוב שכל הקיר מלא, ועדיין יש כל כך הרבה שמות שחסרים".
שבועות האהבה הוי תשכחנה
אבל תמיד כלניות תפרחנה
כי השבועות כלות כמו עשן הן
אך רק כלניות תמיד אותן הן (נתן אלתרמן)
הטיולים ביער בארי שנקטעו לאחר הטבח
החיבור של חמי לאמנות הגרפיטי התחיל הרבה לפני השבת השחורה. "אני משתמש בספריי כבר מגיל 11, והכול התחיל אצלי מהרחוב, מציורי גרפיטי", הוא מספר. "בצבא הפכתי את זה לציורים של ממש, משם פתחתי עסק, והכול התחיל מכמה ציורים על מיגוניות באשקלון. אבל בשביעי באוקטובר המציאות נכנסה לי לחיים בעוצמה, כמו לעוד הרבה אנשים בדרום. אחד המקומות שהכי אהבתי היה יער בארי; הייתי רוכב שם בסינגל באופניים עם חברים באופן קבוע, בשיא הפריחה של הכלניות. אחת המחשבות הראשונות שעלו לי אחרי הטבח הייתה מתי בכלל ארגיש בטוח לחזור לשם. מקום שסימל עבורי שקט נפשי וחופש קיבל פתאום משמעות אחרת לגמרי".
בעברו עבד כמדריך בבית ספר לגלישה "גלים", שרבים מחניכיו הגיעו מקיבוצי האזור. "טל קרן היה חניך שלי, והוא הלך לדוג בחוף זיקים ושם נרצח. היה ברור לי שאני כותב את השם שלו בכלנית", משתף חמי. "בשביעי באוקטובר בצהריים ראיתי באינסטגרם סטורי של חניכה שלי לשעבר, הבת של יוסי שרעבי ז"ל, שכתבה: 'מי שיכול להזיז כוחות לקיבוץ בארי שיעשה את זה עכשיו'. אוהד בן עמי התאמן איתי שנה שלמה בקבוצת גלישה של ימי שישי. אני מכיר אישית אנשים שחוו את התופת הזאת, והרגשתי שאני מוכרח לעשות משהו".
הרעיון לקיר ההנצחה נולד יחד עם בת זוגו, בר. "בהתחלה בר חשבה לצייר המון פנים של אנשים, אבל הבנו שזה כמעט בלתי אפשרי מבחינה ציורית לעשות כל כך הרבה דיוקנאות. משם הגענו לרעיון של השמות בתוך הכלניות. הלכנו יחד לקיר שבחרתי בחניון במרינה באשקלון, ויצאנו לדרך. הוצאתי מהכיס שלי בין 1,500 ל-2,000 שקלים על צבעים וציוד, בלי לחשוב פעמיים. היה לי ברור מהרגע הראשון שזה מאה אחוז התנדבות. כבר כשהתחלתי לצלם ולפנות לאנשים ברשת, הבנתי שהציור הזה הוא לא שלי – הוא שייך לכולנו".
כי מדי דברי בו זכור אזכרנו
העבודה על הקיר נמשכה שלושה ימים רצופים, כשתהליך כתיבת השמות התברר כטלטלה רגשית. "הציור עצמו לקח יומיים, אבל הכתיבה לקחה זמן שלא דמיינו בכלל", מתאר חמי. "בר כתבה בכתב היד היפה שלה שם אחרי שם, ובערב הראשון, כשהגענו הביתה, היא פשוט התפרקה בבכי. כל השמות שהיא רשמה פתאום צפו לה מול העיניים, וקלטנו כמה הדבר הזה עמוק וגדול משנינו. בלעדיה, ובלי התמיכה שלה ברגעים הכי קשים ומטלטלים, שום דבר מזה לא היה קורה".
במהלך הימים על הפיגום במרינה רבים מעוברי האורח באו לחזות ביצירת האומנות. "ביום האחרון הגיע לשם גבר עם אשתו. הוא ראה אותנו מרחוק ואמר שהוא חייב לגשת, כי היה לו ברור שציור כזה ביום הזיכרון חייב להיות קשור לכאב. הוא התקרב ושאל בשקט: 'תגידו, רשמתם במקרה את השם שחר קריאף?'. בדיוק כשהוא סיים לשאול, הוא קלט את השם מול העיניים שלו על אחת הכלניות. הוא אמר לנו בקול חנוק: 'זה הבן שלי'. זה היה אחד הרגעים הכי נוגעים ללב שהיו לי בחיים".
ההד הציבורי לא איחר לבוא, והסרטון שתיעד את התהליך הפך לוויראלי בתוך שעות, עם מעל 430 אלף צפיות ואלפי תגובות. "התיבה שלי הוצפה בבקשות של משפחות שכולות", הוא אומר. "הגענו למצב של אפס מקום בכלניות, וזה שובר את הלב. מצד אחד מרגש שנוצר כזה חיבור, אבל מצד שני זה בלתי נתפס שכל הקיר מלא ועדיין חסרים שמות. נשארו לי עוד קרוב למאה שמות ברשימה, וזה יושב עליי. אני מתכוון לחזור לשם בקרוב, לצייר עוד כלנית גדולה ולהוסיף את כולם, כדי שלא יישאר אף אחד בחוץ".
"קומי צאי מתוך ההפכה": מזיכרון לתקומה
מעבר לזיכרון הקדושים, חמי התעקש להכניס לציור גם ממד של תקומה. "אם מסתכלים מקרוב, רואים בציור שמיים כחולים, מרחבים ירוקים וגבעולים צעירים שעומדים לפרוח", הוא מסביר. "היה לי חשוב לסמל את ההמשכיות. לא משנה איזה אסון נורא עברנו כעם, אנחנו תמיד חוזרים לתנועה ותמיד ממשיכים לצמוח. המשמעות של הפרויקט הזה לא נגמרת בצבע שעל הקיר. עברנו כל כך הרבה כאב, ודווקא בגלל זה המסר הכי חשוב שלי הוא שלא נאבד אחד את השני, שנשמור על ערבות הדדית ונמשיך לצמוח ביחד".
מיזמי הנצחה ייחודיים
הקיר במרינה הוא רק חלק ממסע הנצחה רחב יותר שחמי מוביל ברחבי הדרום. בימים אלה הוא מתחיל ציור על מיגונית לזכרו של סרן דוד חזות הי"ד, לוחם מאשקלון שנפל בלבנון, ומתכנן מיגונית נוספת לשוטרת רס"ם שרון רחמני הי"ד, שנלחמה בגבורה בנובה. "נסעתי ליער בארי לחפש את העץ המדויק שבו ראו את שרון בפעם האחרונה", הוא משתף. "צילמתי אותו כדי לצייר אותו על המיגונית לצד כלניות והחיוך שלה. להנציח אותם דרך המקומות שבהם הם היו, זו הדרך שלי לגעת בסיפור שלהם".
הפרויקט הראשון מסוג זה היה המיגונית לזכרו של הלוחם רב-טוראי מרום גולן הי"ד, שהוצבה בתוך גן שעשועים באשקלון. "כשפגשתי את ההורים של מרום, שמעתי מהם כל כך הרבה עליו שהרגשתי שאני ממש מכיר אותו", נזכר חמי. "הם סיפרו לי על האהבה הענקית שלו לגיימינג וסייבר, ועל המוטו שליווה אותו: 'תהיו יותר טובים'. יחד עם אמא שלו, הילה, החלטנו שלא עושים עוד ציור שחור וכבד. רצינו להפוך מקום של אימה וטילים למשהו שנעים להסתכל עליו, בטח כשמדובר בגן שילדים משחקים בו כל יום".
התוצאה הפכה את גוש הבטון האפור למרחב חי, צבעוני ומזמין. "אחרי שסיימתי את הציור מבחוץ, הילה ביקשה שנצייר גם בפנים ונהפוך את המיגונית לחדר גיימינג", מספר חמי בעיניים נוצצות. "היא קנתה צעצועים ומכוניות, ועל הקיר ציירתי מסלול מרוצים. כמה ימים אחר כך ראיתי חמישה ילדים יוצאים ונכנסים משם בריצה, צוחקים ומשחקים בבובות באמצע יום רגיל, בלי שום אזעקה. באותו רגע הרגשתי את תחושת הניצחון הכי גדולה בעולם. הצלחנו לקחת מקום של פחד ולמלא אותו בחיים".
המפגש המצמרר בלב עזה: "רק ב-2 בלילה הבנו מי עמד מולנו"
בסופו של דבר, חמי מסכם את התקופה הזו בתחושת שליחות עמוקה ובהודיה. "אם היית שואלת אותי לפני עשר שנים, כשרק ריססתי להנאתי, אם הגרפיטי יהפוך לעבודת חיי – הייתי אומר שנפלת על הראש. ריגש אותי עד עמקי נשמתי לראות אנשים זרים שנותנים בי אמון ומפקידים בידיים שלי את הזיכרון הכי קדוש שלהם. זו זכות עצומה לשמור על היקרים להם דרך הצבע, ואני מודה לכל משפחה שפתחה בפניי את הלב ואפשרה לי להיות חלק קטן מהזיכרון שלהם".
