שורד השבי, אבינתן אור, מספר בספרו על ניסיון הבריחה שתכנן במשך חודשים, הרגע שבו הצליח לצאת החוצה והטעות שהובילה לתפיסתו מחדש. לאורך הדרך הייתה מילה אחת שהנחתה אותו שוב ושוב: "סבלנות". אלא שדווקא כשהדרך לחופש נפתחה בפניו, הוא בחר שלא לחכות, יצא באור יום ונלכד.
View this post on Instagram
אבל מעבר לסיפור הבריחה המרשים, מסתתרות כאן שאלות פסיכולוגיות מעניינות: מה גורם לאדם שנמצא במצב של חוסר אונים להיאחז במשימה ולהפוך אותה למרכז חייו? האם התכנון והעשייה מאפשרים לו להחזיר לעצמו תחושת שליטה, גם כשהמציאות סביבו נמצאת לחלוטין מחוץ לידיו?
"פחדתי להיות רון ארד"
כדי להבין את הבריחה של אבינתן, צריך לחזור לנקודת הפתיחה. הוא הוחזק לבדו מתחת לאדמה, בבידוד מוחלט. במשך יותר משנתיים הוא לא ראה חטופים ישראלים אחרים, לא ידע מתי לילה ומתי יום, מה מתרחש בעולם ומה עלה בגורלם של האנשים שאהב.
אחד הפחדים הגדולים שלו, כך סיפר, היה להיעלם ולהישכח "להפוך להיות רון ארד". זו נקודה חשובה מבחינה פסיכולוגית. שבי אינו רק שלילת חופש פיזי. הוא פוגע באוטונומיה, בזהות ובתחושה הבסיסית שהאדם הוא מי שמנהל את חייו.
אחרים קובעים עבורו מתי יקום, מה יקבל, מה יידע ולאן ילך. במצב כזה, הסכנה היא שהאדם יתחיל לחוות את עצמו בעיקר כמי שהדברים קורים לו. לכן המשפט של אבינתן, "אני בחרתי לא להיות אסיר בראש", משמעותי כל כך. הוא מתאר ניסיון לשמור על סוכנות – התחושה שאני עדיין אדם שפועל בעולם ולא רק אדם שהעולם פועל עליו.
תכנון הבריחה הפך למציאות החדשה שלו
בתוך מצב של חוסר שליטה – הוא חיפש מקום שבו עדיין יוכל לקיים את זכות הבחירה.
במילים אחרות, הוא העביר את עצמו משאלה שאין לו דרך לענות עליה – "מתי אני אצא מכאן?", לשאלה שיש לו דרך לפעול בתוכה: "איך אני יכול לצאת מכאן?". המחשבה אינה מבטלת את הפחד וגם לא מבטיחה הצלחה, אבל היא משנה את העמדה הנפשית שממנה האדם מתמודד עם המצב.
אבינתן לא יכול היה לקבוע מתי חמאס ישחרר אותו. הוא לא יכול היה לדעת אם תגיע עסקה, אם יגיע חילוץ או כמה זמן יימשך השבי. אבל הוא יכול היה לחפש נקודת חולשה, לבדוק את הקיר, לאסוף ציוד ולבנות תוכנית.
כך הבריחה הפכה בהדרגה מרעיון רחוק למשימה יומיומית. במשך חודשים הוא חפר, בדק, מדד ותכנן, תוך שהוא מסתיר את העבודה מהשובים. הוא השתמש בידע ובניסיון יוצאי הדופן שהיו לו עוד לפני השבי והכניס אותם לתוך המציאות החדשה שנכפתה עליו.
מבחינה פסיכולוגית, יש כאן ביטוי למסוגלות עצמית. זהו לא רק הרצון להצליח, אלא התחושה שהפעולות שלי יכולות להשפיע על התוצאה. בכל פעם שאבינתן הצליח לפתור בעיה נוספת, הוא קיבל עוד הוכחה לכך שיש דברים שהוא עדיין מסוגל לעשות בעצמו.
עוגן נפשי בתוך השבי
תהליך הבריחה הפך עבור אבינתן לעוגן נפשי בתוך השבי. הוא לא רק נתן לו יעד עתידי, אלא גם משמעות לפעולות שהוא עשה בכל יום. במקום שהזמן יעבור בהמתנה, הייתה לו משימה שהוא עצמו בחר בה ויכול היה להתקדם בה. במצבים של חוסר אונים ממושך, תחושת משמעות יכולה להיות גורם משמעותי ביכולת להמשיך לתפקד. היא נותנת לסבל מסגרת ומטרה.
לאורך כל התהליך היה לאבינתן קו מנחה ברור: סבלנות. הוא ידע שהבריחה לא תתרחש ביום אחד ושכל פעולה מוקדמת מדי עלולה לסכן את התוכנית כולה. במשך חודשים הוא נדרש לדחות את הרצון לצאת ולחכות לרגע המתאים. אלא שדווקא כאן נמצא הפרדוקס הגדול בסיפור: ברגע שבו האפשרות לחופש הפכה לממשית, הרצון לצאת גבר על הסבלנות שאפשרה לו להגיע לשם מלכתחילה.
מבחינה פסיכולוגית, יש הבדל גדול בין להתמודד עם מטרה רחוקה לבין לעמוד כשהיא כבר נמצאת מול העיניים. ככל שהמטרה נעשית מוחשית, קשה יותר להמשיך לדחות את הסיפוק, במיוחד אחרי תקופה ארוכה כל כך של המתנה.
לא איבד את צלם האנושיות
אחרי חודשים שבהם כל חייו סבבו סביב האפשרות לצאת, אבינתן כבר היה בחוץ ואז בתוך זמן קצר הכול נלקח ממנו שוב. מבחינה נפשית, נפילה כזאת יכולה להיות קשה במיוחד: לעבור מתחושה של "הצלחתי" לחזרה פתאומית לאותו חוסר אונים שממנו ניסית לברוח. אחרי כל כך הרבה תכנון, מאמץ ותקווה, כישלון כזה יכול לרסק את המוטיבציה ולגרום לאדם לשאול בשביל מה בכלל לנסות שוב.
אבל אולי אחד הפרטים החזקים ביותר בסיפור נמצא דווקא אחרי התפיסה. גם לאחר שנלכד מחדש והוכה, אבינתן לא איבד את צלם האנושיות. הוא סיפר שניסה לדאוג לאחד השובים, שהיה בתחתית שרשרת הפיקוד ואף המשיך להחביא את הגרזן שגנב ממנו כדי שלא ייענש בגללו. בתוך מציאות שבה הוא עצמו עבר התעללות, היכולת להגן על אדם אחר שנתפס כ״חלש״ מעידה על חוזק נפשי שלא אפשר היה לקחת ממנו.
"אין קצה ליכולת של האדם, רק כשהוא מת"
יש הרבה מה ללמוד מהסיפור של אבינתן על חוזק בשבי. לא רק על כוח פיזי או על היכולת לשרוד תנאים בלתי אפשריים, אלא על כוח מחשבתי, על מסוגלות, על היכולת למצוא משמעות בתוך חוסר ודאות ועל הבחירה כיצד להתנהג גם כשכמעט כל הבחירות נלקחו ממך. דווקא הפרטים הקטנים בסיפור שלו מראים שהמאבק על החופש לא התרחש רק מתחת לאדמה, אלא גם בתוך התודעה.
