הקמפיין שפתח את מערכת הבחירות של בנימין נתניהו כלל ביטוי שחזר שוב ושוב, וכדאי להתעכב עליו: "ממשלה לאומית רחבה". לא "ממשלת ימין מלא-מלא" ולא "ממשלת המחנה הלאומי". הבחירה במילים אינה מקרית. נתניהו עצמו הצהיר כי בכוונתו להקים אחרי הבחירות ממשלה לאומית רחבה, קרא להסרת חרמות ודיבר על הצורך בהסכמות בסוגיות הגיוס ומערכת המשפט.
השאלה המתבקשת היא: רחבה עם מי? אחד השמות המרכזיים שעולים כמענה אפשרי הוא גדי איזנקוט. נקודת המפתח הראשונה היא משבר חוק הגיוס. נתניהו מנסה במשך שנים לאזן בין דרישות המפלגות החרדיות לבין האילוצים המשפטיים, הציבוריים והביטחוניים. עד היום לא הושג פתרון יציב.
לאחרונה נשמע נתניהו נחרץ יותר. על פי דיווחים הוא אמר כי בכוונתו להעביר לאחר הבחירות "חוק גיוס מלא שעונה על צורכי צה"ל", תוך הדגשה שמי שאינו לומד תורה – יתגייס. מנגד, ביהדות התורה מציבים קו אדום. ח"כ יעקב אשר הבהיר השבוע כי המפלגה "לא תתמוך ולא תצטרף לשום ממשלה" אם מעמד בני הישיבות לא יוסדר לשביעות רצונה.
כאן נוצר המלכוד של נתניהו: אם החרדים יתעקשו על נוסח שאינו אפשרי מבחינתו, הוא יידרש להכריע האם להיכנע לדרישותיהם או לבנות קואליציה שאינה נשענת עליהם. שותפות עם איזנקוט יכולה לספק לו בדיוק את האלטרנטיבה הזו. מי שעוקב בדאגה אחרי ההתפתחות הוא יו"ר עוצמה יהודית איתמר בן גביר. במפלגתו חוששים כי נתניהו סולל את הדרך לממשלה רחבה שבה הם לא יהיו לשון המאזניים – ואולי אף יישארו בחוץ.
אין בשלב זה הוכחה כי נתניהו החליט לוותר על בן גביר, אך ההיגיון הפוליטי ברור: בממשלה צרה, כל עימות עם בן גביר הופך לאיום קיומי על הקואליציה. בממשלה רחבה שכוללת מפלגת מרכז גדולה, המשוואה מתהפכת. בן גביר כבר לא מחזיק את הממשלה, אלא הממשלה מחזיקה אותו. תיאורטית, איזנקוט אמור להיות חלק מגוש שמטרתו להחליף את נתניהו. אלא שהגוש הזה מתקשה להסכים על השאלה הבסיסית ביותר: מי יעמוד בראשו.
איזנקוט, נפתלי בנט, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ויאיר גולן יכולים להצטלם יחד ולהצהיר על מטרה משותפת, אך ברגע שמגיעים לשאלה מי המועמד לראשות הממשלה – האחדות מתפוגגת. איזנקוט דורש מנגנון מוסכם לבחירת המועמד, בנט לא ממהר להתיישר, ליברמן שומר על עצמאותו ולפיד לא זנח את שאיפותיו. נתניהו, שמכיר היטב את הדינמיקה הזו, לא צריך לפרק את כל הגוש. מספיק לו להוציא ממנו מפלגה אחת.
מי שסבור שנתניהו לא יצרף מרכז-שמאל לממשלתו – שוכח את העבר: ב-2009 הכניס את אהוד ברק והעבודה, ב-2013 הקים ממשלה עם לפיד ולבני והשאיר את החרדים בחוץ, ב-2020 חתם על ממשלת רוטציה עם בני גנץ, וב-2023 צירף שוב את גנץ לממשלת החירום אחרי 7 באוקטובר. זו לא חריגה, זו השיטה. כשנתניהו צריך ממשלה רחבה – הוא מקים ממשלה רחבה.
בהקשר הזה, איזנקוט הוא השותף הנוח ביותר עבורו: רמטכ"ל לשעבר, דמות ביטחונית מובהקת, איש מרכז שכבר ישב לצד נתניהו בקבינט המלחמה. פוליטית, קל יותר לנתניהו להסביר שותפות עם איזנקוט מאשר עם לפיד או גולן.
ממשלה כזו תעניק לנתניהו חופש פעולה: היא תפחית את תלותו בחרדים בסוגיית הגיוס, תנטרל את יכולת הסחיטה של בן גביר, ותאפשר לו להציג לעולם ממשלה רחבה בראשות שתי דמויות ביטחוניות. האם יש סיכום בין נתניהו לאיזנקוט? אין לכך שום ראיה. האם איזנקוט יסכים להיכנס לממשלה כזו? רחוק מלהיות ודאי.
אבל כשנתניהו אומר "ממשלה רחבה", החרדים מציבים אולטימטום, בן גביר חושש וגוש השינוי מסוכסך מבפנים – כדאי להתחיל לחבר את הנקודות. השאלה הגדולה של הבחירות האלה אולי אינה אם יהיו לנתניהו 61, אלא מה יעשה איתם גם אם ישיג אותם.
