הקרקס המוכר של ועדת הבחירות המרכזית שוב הגיע לנקודת רתיחה. אלא שהפעם, אחרי מה שעברנו כולנו בשבעה באוקטובר, נדמה שאי אפשר להמשיך להתייחס לאירוע הזה כאילו אנחנו עדיין חיים באותה מציאות.
ועדת הבחירות עשתה הפעם את המעשה המוסרי והמתבקש ופסלה את סאמי אבו שחאדה. אדם שמסרב להכיר במדינה, שמתבטא באופן שמעורר שאלות קשות מאוד על יחסו לטרור ועל עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל, לא יכול לצפות שהמערכת תמשיך להעמיד פנים שהכול כרגיל.
גם היועצת המשפטית לממשלה, שבמקרים רבים בעבר התנגדה לניסיונות פסילה מסוג זה, לא יכלה הפעם להתעלם לחלוטין מהחומר שהוצג. מבחינתי, עצם העובדה שגם שם כבר אי אפשר היה לעבור על הדברים לסדר היום אומרת הרבה.
ועכשיו הכדור עובר לבית המשפט העליון – שם נמצא המבחן האמיתי
במשך שנים התרגלנו לריטואל כמעט קבוע: ועדת הבחירות פוסלת מועמדים בעקבות התבטאויות קשות, ולאחר מכן בג"ץ הופך את ההחלטה בשם חופש הביטוי, מידתיות ורף ראייתי גבוה. אבל ישראל של אחרי 7 באוקטובר איננה ישראל שלפניו.
אחרי הטבח, אחרי המלחמה ואחרי המחיר ששילמנו, הציבור הישראלי רשאי לצפות שהמערכת המשפטית תבין שגם לדמוקרטיה יש זכות להגן על עצמה.
אי אפשר לדרוש מהציבור לקבל שוב ושוב מצב שבו מי שמתבטא באופן שנתפס כתומך באויביה של ישראל או כמעניק לגיטימציה למעשיהם, מקבל בסופו של דבר את הכרטיס בחזרה אל הכנסת כאילו דבר לא קרה.
השאלה שבג"ץ יצטרך להתמודד איתה הפעם איננה רק משפטית. היא גם ציבורית, ערכית ולאומית: האם לאחר שבעה באוקטובר השתנה משהו גם באופן שבו המדינה מגינה על גבולות הלגיטימיות שלה?
המבחן של יצחק עמית וחבריו פשוט: האם בית המשפט ימשיך לפעול בדיוק לפי הדפוסים שהכרנו בעבר, או שיבין שגם המציאות השתנתה – ושגם ההכרעות שלו חייבות להביא אותה בחשבון.
