הרב יצחק פנגר, מהמרצים המזוהים בישראל עם יהדות, אמונה וחזרה בתשובה, חושף היום (שני) בריאיון בתוכנית "שיחה עם עודד הרוש" את המסע יוצא הדופן שהוביל אותו מהמקום שבו גדל – בית חילוני בהרצליה – אל החיים שהוא מנהל כיום. בדרך עבר שירות קרבי, אובדן של חבר לנשק, לימודי פסיכולוגיה ורפואה אלטרנטיבית, הפך למאסטר רייקי ואף הרחיק עד למנזרים בודהיסטיים בהודו. דווקא שם, בעיצומו של החיפוש אחר רוחניות במזרח, החל לדבריו המסע שהחזיר אותו אל היהדות.
הרב פנגר גדל במשפחה חילונית של ניצולי שואה משני הצדדים. שמו, יצחק, ניתן לו על שם דודו שנפל במלחמת ששת הימים. השכול ליווה את המשפחה, ובמיוחד את סבתו, שאיבדה את בנה ושאליה היה קשור מאוד. מדי שנה היה מלווה אותה לבית העלמין ביום הזיכרון, עד שהביקורים הפכו קשים עבורה מבחינה נפשית. גם שנים לאחר מכן הוא מתאר את דודו כדמות נוכחת בחייו: "הוא לא היה, הוא נמצא".
הרב פנגר משתף: "כשריונר לא השתחררתי יחד עם כל חבריי למסלול"
כנער כמעט שלא הכיר את העולם הדתי. לדבריו, לא היו לו חברים חרדים, והתמונה שהכיר על החברה החרדית הגיעה בעיקר מכלי התקשורת. אלא שכבר בגיל 13 נרשם רגע קטן שקיבל משמעות רק בדיעבד. הרב שהכין אותו לבר המצווה הותיר בו רושם עמוק, ואמו סיפרה לו שנים לאחר מכן שכבר אז הייתה משוכנעת שיום אחד יחזור בתשובה.
בהמשך התגייס הרב פנגר לחיל השריון. הצבא הפגיש אותו לראשונה מקרוב עם אנשים דתיים, אך גם אז הוא עדיין לא ראה ביהדות דרך חיים שמתאימה לו. נקודת המפנה הראשונה הגיעה בעקבות מותו של חבר לנשק בלבנון.
המפגש הישיר עם המוות גרם לו להבין עד כמה החיים יכולים להסתיים ברגע, ובעקבותיו השתנתה הדרך שבה הסתכל עליהם. הוא כבר לא רצה רק לצבור חוויות, אלא למצוא משמעות ולהותיר משהו אחריו. "לא משנה כמה זמן נחיה, אבל שאני ארגיש – חייתי כמו גדול", הוא אומר. בהמשך הוא מסביר: "אני לא מחפש חוויות, אני מחפש להיות משהו, להשאיר משהו אחריי".
אחרי הצבא החל החיפוש. הרב פנגר פנה ללימודי פסיכולוגיה, המשיך לרפואה סינית ואלטרנטיבית ומשם הגיע לרייקי, שבו התקדם עד שהפך למאסטר. אלא שגם הטיפול באנשים לא סיפק לחלוטין את הרצון שלו להשפיע. הוא חיפש דרך להעביר ידע לקהל רחב יותר ולמצוא תשובות לשאלות שהמשיכו להעסיק אותו.
החיפוש הוביל אותו אל המזרח. הרב פנגר נסע להודו, למד בודהיזם ומדיטציה ואף שהה במנזר בתהליך ממושך שכלל התבודדות ושתיקה. לדבריו, כאשר הוא בוחר ללמוד משהו, הוא מבקש להגיע למקור ולא להסתפק בגרסה מרוככת שלו.
דווקא בתוך המנזר החלו להתרחש האירועים ששינו את כיוון המסע. אחרי תקופה ארוכה שבה לא דיבר, החליט לשבור את השתיקה. אלא שהמילים הראשונות שעלו בפיו, לדבריו באופן בלתי מתוכנן, היו פסוקים שזכר מההפטרה שקרא בבר המצווה.
זמן קצר לאחר מכן חווה אירוע נוסף. באחד הלילות הרגיש בעוצמה שמישהו נמצא איתו בחדר. הוא החליט לעבור לישון בחוץ, אך כאשר הרים את שק השינה גילה עקרב מתחת למקום שבו התכוון להניח את ראשו. הרב פנגר מספר כי זו הייתה הפעם הראשונה שבה חלפה בו התחושה שאולי יש "מישהו למעלה" ששומר עליו.
אולם הרגע המכונן הגיע בעקבות פריט קטן שנשאר בתיקו: כרטיס עם תפילת הדרך שקיבל מאנשי חב"ד לפני שעזב את ישראל. מתוך סקרנות החליט להשתמש בטקסט היהודי באופן דומה לזה שבו השתמש במנטרות במהלך המדיטציות. הוא בחר בפסוק המוכר ביותר – "שמע ישראל". "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד – בום. הגוף שלי מתחיל לרעוד… אני חווה חוויה שלא חוויתי בחיים לפני כן", הוא מספר.
אחרי שנים שבהן עסק ברייקי, בבודהיזם ובמדיטציה, החוויה הזו עוררה אצלו שאלה חדשה: אם הצליח למצוא עוצמה כזו בתוך היהדות שבה גדל, מה עוד נמצא שם שהוא כלל לא מכיר? הרב פנגר מדגיש כי לא הסתפק בחוויה הרגשית. הוא רצה לבדוק ולחקור. בדיוק כפי שנסע למזרח כדי ללמוד את הבודהיזם במקור, החליט לבחון את היהדות במקום שנתפס בעיניו כאותנטי ביותר: "אני פשוט רוצה משהו אותנטי… אם כבר, אז כבר. שוב, אם אני עושה משהו – עד הסוף".
בהמשך הגיע הרב פנגר להרצאה של ארגון ערכים, ושם החל לדבריו לבחון את היהדות גם באופן שכלתני. מכאן התפתח בהדרגה תהליך החזרה בתשובה. השינוי עורר בתחילה חשש אצל הוריו, שראו את בנם עובר שינוי משמעותי ופחדו שהדרך החדשה תרחיק אותו מהם. אלא שלדבריו, עם השנים ראתה אמו שהתרחש דווקא ההפך, ואף אמרה לו שהדת "עשתה לו טוב".
מבחינתו, החזרה בתשובה לא נועדה למחוק את החיים שקדמו לה. גם כיום הוא משלב בהרצאות ובעבודתו כלים ותובנות שאסף לאורך הדרך, בין היתר מעולמות הפסיכולוגיה וההתפתחות האישית.
יותר משני עשורים לאחר שהחל התהליך, הרב פנגר אינו מתייחס לחזרה בתשובה כאל אירוע שהתרחש בעבר והסתיים. מבחינתו, אותו מסע שהחל בחיפוש אחר משמעות, עבר דרך הצבא, הרייקי והמנזר בהודו – עדיין נמשך: "אני חוזר בתשובה גם כל יום… בינתיים אנחנו בעבודה".
