ביום שלישי השבוע פרסמתי במהדורה המרכזית שאגם צרפי, הנאשמת ברצח בן זוגה בניהו רזי, הועברה מכלא נווה תרצה לכלא אבו כביר, לאחר שלטענת שב"ס חצתה גבולות בהתנהלותה בין כותלי הכלא.
זה התחיל בהפרדה בינה לבין שותפתה לפשע, שילת חוטה. השתיים, כך על פי שב"ס, לא גילו חרטה והתנהלו באופן שהצריך את הפרדתן. הן התנהגו כאילו הן בעלות הבית במקום שבו הן אמורות לרצות את מעצרן. אבל מבחינת צרפי, זה כנראה לא הספיק.
אחרי גל התמיכה באגם צרפי: משפחתו של בניהו רזי שוברת שתיקה
גם לאחר ההפרדה נמשכה ההתנהגות הבוטה, עד שבשב״ס החליטו להעביר אותה לאבו כביר. שם, היא פגשה גם את לוחמי הכליאה של יחידת ימ"ז – יחידה שמתמודדת בין היתר עם אסירות ביטחוניות ומחבלות.
אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות. אני קוראת לזה פשוט: ברקס. ברקס שהיה צריך להגיע הרבה קודם. כי יש משהו מקומם מאוד ברגע שבו מי שנאשמת במעשה רצח קשה, מעוררת סערה בתוך הכלא ואז, ברגע שמתפרסם תיעוד של ההתנהלות כלפיה, השיח הציבורי מתהפך. פתאום הנאשמת היא הקורבן.
בעקבות התנהגותה בכלא: אגם צרפי הועברה לאבו כביר
פתאום לא מדברים על המשפחה שאיבדה את בניהו רזי. לא על החיים שנגדעו. לא על כתב האישום. לא על ההתנהלות בכלא שבגללה, נדרשו צעדים משמעתיים. מדברים על הזכויות של צרפי. הסנגוריה הציבורית תקפה את שב"ס ואת השר לביטחון לאומי, וטענה כי הסרטון מציג יחס מחפיר ומבזה, פגיעה בזכויותיה של עצורה שעדיין לא הורשעה, וכי אין מדובר ב"משילות".
וכאן בדיוק צריך לעשות סדר. מדובר במשילות למהדרין. חזקת החפות שעומדת לה עד סיום המשפט אינה חזקת חסינות. מי שנמצא מאחורי סורג ובריח אינו נמצא בקייטנה. בית כלא אינו מלון, והכללים שם אינם המלצה.
עימות בין אימו של בניהו רזי לאקסית אגם צרפי: "תירקבו בכלא"
הסרטון שפרסמנו לא נועד להפוך את צרפי לאשמה במקום בית המשפט. הוא גם לא אמור להחליף את ההליך המשפטי. המטרה שלו הייתה אחרת: להראות לציבור מה קורה כאשר גבולות נחצים בתוך כותלי הכלא – ולהבהיר שמי שנשלח לשם לא מנהל את המקום.
בעיניי, זה מסר חשוב במיוחד דווקא בתקופה שבה הגבולות מיטשטשים, הסמכות נשחקת ולעיתים נדמה שיש מי שמאמין שהכל מותר. דווקא בדור שבו צעירים רבים גדלים עם פחות פחד ממערכות החוק ועם תחושה שהכול מותר – צריך לומר את הדבר הפשוט: יש מחיר למעשים, יש גבולות ויש גם השלכות.
יש משפחה שאיבדה בן זוג, אדם, חיים שלמים. ויש מי שנמצאת מאחורי סורג ובריח, כשההליך המשפטי בעניינה עדיין מתנהל. אני גאה בכך שפרסמנו את התיעוד ולא כדי להרשיע את אגם צרפי ובטח לא כדי להחליף את בית המשפט. אלא כדי להזכיר לכולם שכלא הוא לא קייטנה, שפשיעה אינה משחק, ושחציית גבולות – גם מאחורי הסורגים, אינה דבר שצריך לעבור עליו בשתיקה. ואם התיעוד הזה יגרום ולו לאדם אחד לחשוב פעמיים לפני שהוא חוצה את הגבול, היה שווה לפרסם אותו.
