שלוש שנים מתהלכת מדינת ישראל בזהירות סביב שאלת הבגידה של טבח שמחת תורה. הייתה בגידה, לא הייתה בגידה, מי ידע, מי הסתיר, מי התריע, מי שיקר, מי שתק ומי הפקיר. עצם השימוש במילה "בגידה" נדחק שוב ושוב אל מחוזות הקונספירציה, כאילו השאלה עצמה אסורה. ואז הגיע נז"א. הסרט מעניק לנו לגיטימציה לדבר בראש חוצות על בגידה כמושג לאומי ומוסרי, ומוטט את המחסום סביב עצם השימוש במילה.
"להפיץ למיליארדים": מה מתכננים בעולם הערבי לעשות עם "נז"א"?
במובן הזה הוא מתנה משמיים. לפתע כבר אי אפשר לסלק את הבגידה מן החדר. צריך להניח אותה במרכז השולחן ולשאול מהי בכלל נאמנות למדינה, והיכן עובר הגבול שמעבר לו המאבק נגדה כבר איננו רק "עמדה פוליטית".
המומחה האמריקני הבכיר נגד נז"א: "מהשקרים הגדולים ביותר"
הבעיה הזו מתמצה היטב דווקא בהסתייגות שבסיום מכתבו של שר התרבות מיקי זוהר לראש השב"כ דוד זיני בעקבות הסרט. זוהר הבהיר כי "לא מדובר בחקירת עמדה פוליטית או יצירה קולנועית", אלא בבירור מקור החומרים והאפשרות שנחצו בהשגתם או בפרסומם קווים פליליים או ביטחוניים. ההסתייגות הזאת מאלפת.
כאילו עצם הגדרתו של מעשה כ"עמדה פוליטית, או "יצירה קולנועית" מעניקה לו חסינות מוסרית, וכאילו כל מה שנאמר ונעשה במסגרת פוליטית, אמנותית או עיתונאית נמצא בהכרח בתוך גבולותיה של מחלוקת דמוקרטית לגיטימית.
יותר מ-1000 חתמו: יוצרי קולנוע פרסמו עצומה בעד הסרט נז"א
השאלה איננה אם הייתה בהיסטוריה שלנו בגידה אחת. היו אינספור בגידות קטנות וגדולות, גלויות וסמויות. המילה בגידה אינה משמשת כאן כסעיף בחוק העונשין ואין כאן קביעה מי עבר עבירה פלילית. היא משמשת במובנה הלאומי, ההיסטורי והמוסרי: הפרת נאמנות לרעיון שלשמו הוכרזה "מדינה יהודית בארץ ישראל".
הסיפור איננו ריבוי הבוגדים אלא טשטוש הגבול בין מחלוקת לבגידה. בגידה איננה תופעה חדשה. במשך עשרות שנים למדנו לקחת מעשים ורעיונות המעוררים את שאלת הנאמנות ולהעביר אותם אל התחום המוגן של “מחלוקת פוליטית”. כך אפשר לנרמל את מה שנתפס כהפרת נאמנות באמצעות שמות מכובדים: "עמדה פוליטית", "יצירה אמנותית", "עיתונות חופשית" או "מחאה". לא כל התנגדות לממשלה היא התנגדות למדינה, ולא כל עמדה שמאלית היא שלילת הריבונות היהודית. אבל גם לא כל חתירה נגד עצם הרעיון של מדינה יהודית נעשית לגיטימית מפני שמישהו העניק לה אחת מן התוויות האלה. השפה שנועדה להגן על המחלוקת עלולה להפוך גם למקלט מפני עצם שאלת הנאמנות.
וזה בדיוק מה שנז"א חשף. הוויכוח שהתפרץ סביב הסרט איננו רק על קולנוע או על הטענות הקשות שהוא מעלה נגד צה"ל, טענות שהצבא דוחה. הוא נוגע בשאלה עמוקה יותר: מהי נאמנות, ולמה היא נתונה. אפשר להתווכח עד אין קץ על גבולות חופש הביטוי, היצירה והמחאה, אבל מתחת לכל אלה מונחת שאלה קודמת: האם אנחנו עדיין מסכימים על הדבר שאליו אנחנו אמורים להיות נאמנים.
חשבון נפש איננו רק מלאכתו של היחיד. קונספירציית הבגידה מחפשת תמיד את הבוגד האחד, את המרגל הבודד, את ההוראה הסודית ואת הרגע שבו הכול קרה. אולי זו בדיוק הטעות. לא הייתה בגידה אחת. היו אלף אלפי בגידות. והשאלה הקשה באמת איננה רק מי בגד בנו בבוקר אחד של שבעה באוקטובר, אלא כמה פעמים במשך כמעט שמונים שנה הסכמנו לקרוא לבגידה ברעיון היהודי בשם המכובס "מחלוקת פוליטית".
