הסרט התיעודי הישראלי "נז"א" ממשיך לעורר היום (רביעי) הדים בעולם הערבי, ימים לאחר הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ונציה. מסקירת הדיווחים עולה כי בניגוד למחלוקת החריפה סביבו בישראל, בכלי תקשורת ערביים רבים הוא מוצג כמעין "הודאה מבפנים" המחזקת טענות נגד פעילות צה"ל ברצועה. העובדה שהסרט נשען על עדויות של חיילים ואנשי מודיעין ישראלים עומדת במרכז ההתייחסות אליו, בעוד שאלות בנוגע למהימנותן והנסיבות שהובילו למלחמה כמעט שאינן זוכות למקום.
הנקודה הבולטת בסיקור של "נז"א" אינה מסתכמת בטענות המופיעות בו, אלא בזהות האנשים שמעלים אותן. הסרט, בבימוים של יובל אברהם ורחל שור, מביא 24 עדויות אנונימיות של חיילים ואנשי מודיעין ישראלים. דווקא העובדה שהדברים מגיעים מתוך המערכת הצבאית הפכה למרכיב מרכזי באופן שבו התקבל הסרט בעולם הערבי.
נתניהו במהלך דרמטי: "נשלול אזרחות למי שיכפיש את חיילי צה"ל"
במקום דיון רחב בשאלה אם ניתן לאמת את הדברים או באילו נסיבות מבצעיות התרחשו האירועים המתוארים, הדגש הושם על הצגת הסרט כאישור ישראלי לטענות שהועלו נגד צה"ל מאז תחילת המלחמה. בחלק מהניתוחים אף תוארו המרואיינים כ"עדים שאי אפשר להפריך".
אל-מיאדין: "הרוצחים עצמם"
באל-מיאדין, המזוהה עם חיזבאללה ואיראן, הטון היה חריף במיוחד. הכתב בערוץ הציג את 24 החיילים ואנשי המודיעין שהשתתפו בסרט כמי שמספרים בעצמם על המתרחש ברצועה, ואף כינה אותם "הרוצחים עצמם". הדיווח התמקד בטענות בנוגע למספר האזרחים שניתן לכאורה לאשר את מותם בתקיפה, בהם נשים וילדים, והציג אותן כחלק משיטת פעולה ולא כתוצאה של טעויות נקודתיות. לצד הדברים שולבו תמונות של הרס ברצועה ופוסטר הסרט מפסטיבל ונציה, תוך הדגשה כי המידע המוצג מגיע מתוך צה"ל ומערכת המודיעין.
אל-ג'זירה: מהקולנוע לזירה המשפטית
אל-ג'זירה העניקה אף היא לסרט סיקור נרחב ותיארה אותו ככזה שחושף, לטענתה, "מערכת שלמה לחיסול אזרחים פלשתינים בעזה". בדיווחיה פורטו כמה מהטענות המרכזיות המופיעות ב"נז"א", ובהן אישור לכאורה של תקיפה נגד פעיל חמאס למרות מספר גדול במיוחד של נפגעים אזרחיים צפויים, שימוש במערכות בינה מלאכותית דוגמת "לבנדר", מעקב אחר טלפונים ומערכת המכונה "Where's Daddy", וכן הרס שיטתי של שכונות.
סערת נז"א: שר התרבות קרא לראש השב"כ לפתוח בחקירה רשמית
הערוץ לא הסתפק בהשלכות התקשורתיות של הסרט, אלא עסק גם באפשרות להשתמש בחומרים המוצגים בו בזירה המשפטית הבינלאומית. העובדה שמקור הדברים בחיילים ובאנשי מודיעין ישראלים הוצגה ככזו שעשויה להעניק להם משקל נוסף. גם חמאס ניסה לרתום את הסרט למאבק נגד ישראל וקרא לבית הדין הפלילי הבינלאומי ולאו"ם לעשות שימוש בעדויות המופיעות בו.
אל-ערביה: "פותח את תיק עזה"
גם בכלי תקשורת ערביים הנחשבים מתונים יותר זכה "נז"א" לחשיפה משמעותית. אל-ערביה הציגה אותו כיצירה ש"פותחת את תיק עזה" דרך אנשים ששירתו בצה"ל ובמערכת המודיעין. לצד זאת, צוין כי הצבא הישראלי דחה את הטענות והגדיר אותן שקריות. עם זאת, מרכז הכובד נותר סביב הדברים שמציג הסרט והסערה שחולל, ללא בחינה מקבילה ומעמיקה של מהימנות המרואיינים או התמונה המבצעית הרחבה.
במצרים קוראים להפיץ את הסרט בעולם
במצרים כבר נשמעו קריאות להפוך את "נז"א" מכלי קולנועי לכלי במאבק התודעתי נגד ישראל. בערוץ סדא אל-בלד קרא המגיש אחמד מוסא להקרין את הסרט בכל מדינות ערב ולהביא אותו לקהל של מיליארדים ברחבי העולם, במטרה לחשוף את מה שכינה "פשעי המלחמה של הכיבוש בעזה". הוא אף תהה מדוע לא מתקיימות הפגנות מול שגרירויות ישראל בעקבות הפרסומים.
נתנו נשק לטרור: חמאס משתמש בסרט נז"א נגד ישראל
הקריאה ממחישה את האופן שבו הסרט נתפס בחלק מהעולם הערבי: לא רק כיצירה שעוסקת במלחמה, אלא כחומר שניתן להפיץ ולהשתמש בו במערכה הבינלאומית נגד ישראל.
התגובה בישראל הפכה בעצמה לכותרת
גם המתקפה הציבורית והפוליטית בישראל על "נז"א" קיבלה מקום מרכזי בדיווחים. אל-ג'זירה וכלי תקשורת נוספים עסקו בגינויים מצד הדרג המדיני והצבאי ובקריאות לנקוט צעדים נגד יוצרי הסרט. תגובותיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הרמטכ"ל אייל זמיר, שר התרבות והספורט מיקי זוהר ואישי ציבור נוספים תוארו כחלק מ"זעם" שהתעורר בישראל.
בחלק מהפרשנויות, עוצמת התגובה הפכה בעצמה לטיעון: ההתנגדות החריפה לסרט הוצגה כסימן לכך שהוא הצליח לפגוע בתדמיתה של ישראל בזירה הבינלאומית. כך נוצר מעגל שבו לא רק "נז"א" משמש נגד ישראל, אלא גם המאבק הישראלי בו הופך לחלק מהנרטיב שנבנה סביבו בעולם הערבי.
מה כמעט לא נכנס לתמונה?
דווקא לנוכח הסיקור הנרחב, בולטות הסוגיות שכמעט אינן מקבלות מקום. בכלי התקשורת המרכזיים שנסקרו כמעט שלא מתקיים דיון מעמיק באמינות העדויות האנונימיות, בקושי לאמת אותן באופן עצמאי או בטענות הנגד בנוגע לאופן שבו הסרט מתאר את תהליכי קבלת ההחלטות בצה"ל. גם טבח 7 באוקטובר והנסיבות שהובילו לפתיחת המלחמה אינם תופסים מקום משמעותי במסגרת שבה מוצגות הטענות.
הקו הזה ניכר גם בכלי תקשורת מתונים יותר, ובהם אל-ערביה וא-שרק אל-אווסט: תשומת הלב מופנית בעיקר לתוכן הסרט, לתגובות בישראל ולהשלכות האפשריות שלו – ופחות לבחינה ביקורתית של התמונה שהוא מציג.
בעולם הערבי נוספה לכך משמעות נוספת. הסרט מוצג שם פחות כיצירה ישראלית שנויה במחלוקת ויותר ככתב אישום שמגיע מתוך ישראל עצמה. זהו גם הפער המרכזי בין שתי הזירות: בעוד שבישראל מתנהל ויכוח חריף סביב אמינות הסרט, יוצריו והנזק שהוא גורם למדינה, בחלק ניכר מהתקשורת הערבית המחלוקת עצמה כמעט נעלמת. במקומה נשאר מסר אחד מרכזי – הטענות נגד צה"ל מגיעות הפעם מתוך המערכת הישראלית, והסערה שנוצרה בעקבותיהן רק מעצימה את החשיפה שלהן.
