דוח הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, שהתפרסם היום (חמישי), מציג תמונת מצב מקיפה וחסרת תקדים אודות התעסוקה והשכר במערכת הבריאות הציבורית לשנים 2023–2024. הנתונים מציפים פערי שכר עמוקים בין המקצועות השונים ופערים חדים של עד פי שישה בתוך אותם תפקידים עצמם, לצד אפליה מובנית ברכיבי התגמול בין נשים לגברים.
מערך הבריאות הציבורי בישראל מונה כ-134 אלף עובדים בבתי החולים, בתאגידי הבריאות ובקופות החולים, כאשר רובם המוחלט מועסקים במוסד יחיד ויותר ממחציתם מוצבים בבתי החולים. הדוח השנתי מנתח לראשונה בהרחבה גם את נתוני הרפואה בקהילה.
בבתי החולים הציבוריים שנבדקו מועסקים כ-78.2 אלף עובדים – כ-69.6 אלף משרות. השכר החודשי הממוצע עומד על 20,071 שקל לעובד ועל 22,560 שקל למשרה, בעוד השכר החציוני לעובד עומד על 16,564 שקל. בקופות החולים בקהילה מועסקים כ-42.7 אלף עובדים בכ-34.2 אלף משרות. השכר הממוצע לעובד מגיע ל-18,640 שקל, למשרה הוא עומד על 23,326 שקל, והחציון לעובד הוא 13,396 שקל. נתונים אלה אינם משקללים את הכנסותיהם של רופאים עצמאיים.
התפלגות ההכנסות מדגישה את הקצוות: יותר מרבע מכלל המועסקים בבתי החולים ובקהילה משתכרים מעל 25 אלף שקל בחודש למשרה מלאה, וכ-71% בבתי החולים ו-62% בקהילה מרוויחים מעל 15 אלף שקל. מנגד, כ-3% מעובדי בתי החולים וכ-8% מעובדי הקהילה מרוויחים פחות מ-9,000 שקל בחודש.
בראש הדירוג ניצבים הרופאים המומחים, המשתכרים בממוצע למשרה 45,290 שקל בבתי החולים ו-56,075 שקל בקהילה. בבתי החולים מדורגים אחריהם מהנדסים עם 27,382 שקל, רופאים תחומיים מרוויחים 25,014 שקל, מתמחים עומדים על 23,905 שקל, אחיות ואחים מקבלים 23,729 שקל, רנטגנאים אחריהם עם 21,194 שקל, רוקחים מרווחים 20,653 שקל ופסיכולוגים משתכרים 15,073 שקל. בקהילה, אחרי המומחים ניצבים מהנדסים, עובדי חוזים אישיים ורופאים מתמחים ותחומיים עם שכר הנע בין 27 ל-30 אלף שקל, ואחיות ואחים עם כ-23.5 אלף שקל למשרה.
הפער הקיצוני ביותר נרשם בתוך קבוצת המומחים עצמה: בבתי החולים, מומחה בעשירון העליון מרוויח בממוצע כ-104,700 שקל למשרה מלאה – פי שישה ממומחה בעשירון התחתון, המשתכר כ-17,300 שקל בלבד. בקהילה, מומחה בעשירון העליון מגיע לכ-103,700 שקל לעומת כ-18,800 שקל בתחתון.
בכלל מקצועות הקהילה הפער בין העשירונים עומד על פי חמישה -כ-51,800 שקל מול כ-10,200 שקל, לא כולל מכבי, ובבתי החולים היחס הכולל הוא פי 3.3. באוצר מבהירים כי הפערים נובעים מוותק, משרות ניהול, היקפי עבודה נוספת ותוספות שכר היסטוריות, ומציינים כי צמצום הפערים ידרוש מנגנונים דיפרנציאליים בהסכמים הבאים לטובת עובדים צעירים.
חרף העובדה שנשים מהוות 65% מעובדי בתי החולים ו-75% מעובדי הקהילה, פערי השכר המגדריים נותרים חדים: שכרן הממוצע למשרה מלאה בבתי החולים נמוך בכ-19% מזה של גברים, ובקהילה הוא צונח בכ-40% לעומת שכר הגברים. בבתי החולים הפער בקרב מומחים עומד על כ-15%, אצל מתמחים כ-11%, בסיעוד כ-9%, במעבדות כ-26%, ברנטגנאות כ-29% ובקרב אקדמאים בהסכם קיבוצי כ-34%. הפער נובע בעיקר מרכיב העבודה הנוספת, שבו גברים מקבלים בממוצע 20% יותר מנשים, בין היתר עקב שיעור גבוה יותר של גברים בתפקידי ניהול המזכים בהקצאת כוננויות נרחבת יותר.
סוג המוסד הרפואי משפיע אף הוא על רמת ההשתכרות: עובדי בתי חולים כלליים מרוויחים בממוצע כ-9% יותר מעמיתיהם במוסדות גריאטריים וכ-5% יותר מעובדים בבתי חולים פסיכיאטריים. הסיבה המרכזית היא תגמולי עבודה נוספת, כוננויות ותשלומים מבוססי תפוקות, המגיעים בבתי חולים כלליים לכ-7,400 שקל בממוצע למשרה, לעומת כ-6,200 שקל בפסיכיאטריים וכ-6,000 שקל בגריאטריים.
לכך מצטרפת תופעת שתי המשכורות באותו מוסד: רופאים רבים מועסקים בבית החולים עד שעות אחר הצהריים, ומשם ממשיכים לעבוד בתאגידי הבריאות "קרנות המחקרים" ובתוכניות לקיצור תורים על גבי אותן תשתיות, מה שמגדיל דרמטית את הכנסתם הכוללת.
בפריפריה, מנגנוני התמריצים שנקבעו בהסכם 2011 מייצרים שכר ממוצע גבוה יותר לרופאים בשלבי קריירה מסוימים לעומת מקביליהם במרכז, לרבות בקרב מנהלי בתי חולים, מומחים ומתמחים. יחד עם זאת, מצבת כוח האדם המצומצמת באזורים אלה מטילה על המתמחים בפריפריה עומס תורנויות כבד יותר.
באוצר מדגישים כי ממצאי מחקר קודם העלו שיעילות התמריצים הכספיים במשיכת רופאים לפריפריה הייתה מוגבלת. הבדלי שכר ניכרים נרשמים גם בין ההתמחויות השונות: תחומי רפואה המבוצעים בתוך כותלי בית החולים מציגים שכר ציבורי גבוה יותר, שאינו משקלל פרקטיקה פרטית, בעוד שבקהילה מומחים בגינקולוגיה ורפואת עיניים נהנים ממכסות כוננות רחבות המקפיצות את שכרם.
השוואת קופות החולים מציגה פער מובהק במודל ההעסקה: שירותי בריאות כללית מחזיקה ב-55.2% ממשרות הקהילה עבור 52% מהמבוטחים ומעסיקה 81.3% מכלל הרופאים השכירים בקהילה. לעומת זאת, מכבי מחזיקה ב-21.3% מהמשרות עבור 28% מהמבוטחים ורק ב-9.3% ממשרות הרופאים השכירים, מאוחדת ב-14.6% מהמשרות ו-5.1% מהרופאים, ולאומית ב-8.9% מהמשרות ו-4.3% מהרופאים השכירים. הפער נובע מכך שבשלוש הקופות האחרונות מרבית הרופאים פועלים במעמד עצמאי, שאינו נמדד בדוח.
לצד נתוני השכר, הדוח מצביע על מגמות כוח אדם מעורבות. מחד גיסא, מאז 2019 קצב הגידול במספר עובדי בתי החולים עלה על קצב גידול האוכלוסייה, עם התרחבות ניכרת במקצועות הבריאות הפרה-רפואיים, ובקהילה נרשמה צמיחה מואצת של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. עובדים שהחלו את דרכם בבתי החולים עד שנת 2014 רשמו זינוק של כ-42% בשכרם הממוצע בעשור האחרון הודות לוותק, קידום והסכמים. היקף המשרה הממוצע בבתי החולים גבוה ועומד על כ-89%, אם כי בפסיכולוגיה ובעבודה סוציאלית רווחת העסקה חלקית ומפוצלת.
מאידך גיסא, נרשמת התרעה דחופה על עתיד המערכת: "כיום כרבע מהרופאים המומחים נמצאים לקראת גיל הפרישה, ומערכת הבריאות נדרשת להיערך לכך באמצעות הגדלת מספר הסטודנטים לרפואה בישראל, תכנון מערך ההתמחויות והתמודדות עם המחסור בכוח אדם".
באוצר מזהירים כי השיפור שנרשם בעשור האחרון ביחס הרופאים לאוכלוסייה צפוי להתהפך, בין השאר נוכח השפעות "רפורמת יציב" הפוסלת מוסדות לימוד מסוימים בחו"ל. הנתונים אינם כוללים עדיין את מלוא השפעתם של הסכמי השכר החדשים שנחתמו בספטמבר 2024 בעקבות מלחמת חרבות ברזל, וכן את הסכמי מקצועות הבריאות, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים מאפריל 2025 ואילך.
