חוקרים בספרד, בהובלת המכון לביו-הנדסה של קטלוניה, פיתחו תרופות חדשות שמופעלות באמצעות אור והצליחו בעזרתן להשיב יכולות ראייה מסוימות לעכברים עיוורים. שניים מהחומרים שנבדקו פעלו אפילו כאשר ניתנו כטיפות עיניים, ללא צורך בשינוי גנטי, השתלת מכשיר או תאורה מיוחדת. הממצאים פורסמו בכתב העת המדעי "Journal of the American Chemical Society", אך המחקר נמצא עדיין בשלב הניסויים בבעלי חיים ולכן טרם ידוע אם השיטה תהיה יעילה גם בבני אדם.
המחקר מתמקד במחלות שבהן נפגעת הרשתית, ובהן ניוון מקולרי הקשור לגיל ורטיניטיס פיגמנטוזה. במצבים כאלה נהרסים בהדרגה התאים שקולטים אור ומאפשרים לנו לראות. עם זאת, חלקים אחרים במערכת הראייה שבתוך העין עשויים להישאר תקינים גם לאחר אובדן אותם תאים.
כדי לנצל את המערכת שנותרה, צוות בהובלת המכון לביו־הנדסה של קטלוניה פיתח משפחת חומרים בשם prosthe6. התרופות נועדו למעשה למלא חלק מהתפקיד שאבד: כאשר אור מגיע לעין, המולקולות משנות את צורתן ומפעילות תאי עצב ברשתית. החוקרים מכנים אותן "תותבות מולקולריות", משום שהן מחליפות באופן חלקי פעולה שביצעו בעבר התאים שנהרסו.
בשלב הראשון נבדקה השיטה בזחלי דגי זברה עיוורים, ולאחר הטיפול חזרו אצלם תנועות עיניים שמתרחשות בתגובה למה שהם רואים. בהמשך עברו החוקרים לעכברים ששימשו מודלים למחלות ניווניות של הרשתית, ובחנו אם הטיפול מאפשר להם להבחין בין אור לחושך.
עכברים בריאים מעדיפים מטבעם מקומות חשוכים, בעוד בעלי חיים עיוורים מאבדים את ההעדפה הזאת. לאחר קבלת התרופה החלו העכברים שנבדקו לבחור שוב באזורים אפלים, ללא צורך באימון מוקדם. מבחינת החוקרים, ההתנהגות הצביעה על כך שהם הצליחו לקלוט אור ולהשתמש במידע החזותי כדי להחליט לאן לנוע.
אחד הממצאים המסקרנים ביותר היה שההשפעה הופיעה גם בתנאי תאורה רגילים, הדומים לאלו שקיימים בתוך מבנה או בחוץ ביום מעונן. שני חומרים, prosthe6-12 ו־prosthe6-15, בלטו במיוחד ואף פעלו לאחר שניתנו כטיפות עיניים. המשמעות היא שלפחות בניסויים שנערכו בבעלי חיים, לא תמיד היה צורך בהזרקה ישירה לתוך העין.
החוקרים מדגישים כי התרופות אינן מרפאות את המחלה שגרמה לעיוורון ואינן מחזירות לחיים את התאים שנהרסו. במקום זאת, הן מנסות להשתמש בחלקים ששרדו ברשתית כדי להשיב תגובה לאור. היתרון האפשרי הוא שהגישה אינה מחייבת שתל אלקטרוני או שינוי גנטי, ואף עשויה להתאים למחלות שונות בלי להיות תלויה במוטציה מסוימת.
למרות התוצאות המעודדות, מדובר עדיין בשלב מוקדם. החוקרים בוחנים כעת את בטיחות החומרים ומנסים להאריך את משך פעולתם, כשהמטרה העתידית היא להתקדם לניסויים קליניים. אם השיטה תוכח בהמשך כבטוחה ויעילה גם בבני אדם, היא עשויה לפתוח אפשרות חדשה ופשוטה יותר להשבת יכולות ראייה אצל אנשים הסובלים מניוון מתקדם של הרשתית.
