לפני מספר ימים, ב-25 באוגוסט 2026, ב"ארמון העם" בדמשק עמד מזלום עבדי, המפקד העליון של הכוחות הדמוקרטיים הסורים ה-SDF – והכריז על סוף המשימה. המשמעות: כוחות סוריה הדמוקרטיים חדלים להתקיים ככוח עצמאי, הלוחמים יתמזגו בתוך הצבא הסורי והמוסדות האזרחיים יימסרו למדינה.
Suriye Cumhurbaşkanı Şara, Mazlum Abdi'yi Cumhurbaşkanlığı kararnamesiyle Cumhurbaşkanlığı danışmanı olarak atadı.
Abdi, 3 gün önce YPG/SDG'yi feshettiğini açıklamıştı. https://t.co/8fGcz5IA4K pic.twitter.com/ynlDTWGILH
— ibrahim Haskoloğlu (@haskologlu) August 27, 2026
מדובר בפרק חדש שנכתב בתולדות סוריה והמיעוטים. אבל מאחוריו נסגר חלום בן יותר מעשור ואולי חלום בן מאה שנה -חלום המדינה הכורדית בסוריה. השלטון המקומי העצמאי כבר לא יקום, לא יהיו גבולות חדשים, לא נפט כורדי ואף לא דגל כורדי – רק דגל אחד של הרפובליקה הערבית הסורית. כדי לסבר את האוזן הכורדים אינם ערבים, כך שהמדינה החדשה לא תעניק לכורדים את הזכויות שלהם. זאת מאחר וההכרה בהם היא כמיעוט לא ערבי.
הכל התחיל בינואר 2026, אחרי חודשים של מו"מ עקר, יצא הצבא הסורי למערכה מהירה כנגד הנוכחות הכורדית בסוריה שנשארו ללא תמיכה אמריקנית. בצל איומי טורקיה הפיקוד הכורדי נכנע, וב-29 בינואר נחתם המתווה: הפסקת אש, שילוב מדורג של המיליציה הכורדית בצבא סוריה, מסירת מעברים ושדות אנרגיה. שבעה חודשים אחר כך – מיישמים את ההסכם.
הבגידה האמריקנית
ארה"ב בנתה את ה-SDF בשנת 2015 כשותף המרכזי נגד דאעש. המטרה המרכזית: לחימה בדאעש וביסוס משטר חילוני, דמוקרטי ופדרלי באזור הכורדי. הכורדים נלחמו בדאעש וניצחו אותם, בזמן שהם מקריבים אלפי הרוגים הנאמנים למערב – אולם הכל השתנה.
אחרי נפילת אסד בסוף 2024 המדיניות השתנתה: וושינגטון העבירה את התמיכה לאבו מחמד אל-ג'ולאני, לחצה על אינטגרציה ולא מנעה את המתקפה הסורית בינואר 2026 שבה ה-SDF איבד שטחים נרחבים. השליח האמריקני טום ברק אמר שתפקיד ה-SDF ככוח העיקרי נגד דאעש הסתיים ובירך על הפירוק והמיזוג. במילים אחרות: ארה"ב בגדה בכורדים ותמכה בטורקיה ובסוריה.
מי שתומך במיזוג טוענים שיש סוריה אחת, צבא אחד, בלי מיליציות. אחרי יותר מ-10 שנות מלחמה, אחרי דאעש, אחרי התפרקות המדינה – אי אפשר לבנות מדינה אם כל קבוצה מחזיקה צבא פרטי. גם עבדי המפקד הכורדי אמר זאת, בארמון. הוא דיבר על אחריות כבדה שנשאו בשנים הקשות, ועל תנאים שהשתנו.
העמדה של ארה"ב
וושינגטון מציגה את המהלך כהצלחה: מדינה אחת, צבא אחד, סיום הסנקציות על סוריה, והבטחות לזכויות כורדיות (שפה, חינוך, משרות לבכירים הכורדים). טום ברק אמר שזה "לא מנצחים ומפסידים", אלא שותפות. ארה"ב לא הבטיחה מעולם מדינה כורדית או אוטונומיה קבועה – והשותפות הייתה בעיקר מבצעית נגד דאעש. במילים אחרות: ארה"ב ניצלה את הכורדים ועכשיו זורקת אותם.
החלום הכורדי מעולם לא היה פשוט. זאת משום שאין כורדיסטן אחת: יש כורדים בטורקיה, בעיראק, באיראן ובסוריה, וכל פעם שההיסטוריה פתחה להם חלון – היא סגרה אותו ביד אחרת. בעיראק נשארה אוטונומיה שברירית, בטורקיה נמשך המאבק, בסוריה, לרגע נדיר, נולד משהו שנראה מבטיח ובאיראן מדובר במיעוט נרדף שרובו לא נאמן למדינה.
מה מקבלים הכורדים?
הדבר הראשון שהכורדים מקבלים הוא שילוב הכורדים כיחידות שלמות ולא כפרטים – כאשר גם מפקדיהם יהיו כורדים. שנית הוסכם כי לא יהיה צבא סורי בערים הכורדיות. בהסכם הותרה כניסה מוגבלת של כוחות ביטחון מדמשק רק ל"ריבועים ביטחוניים" בחסכה ובקמישלי לצורך תיאום האינטגרציה. עוד הוסכם כי הכוחות יישארו באזורים הכורדים כחטיבות של הצבא הסורי, ולא יועברו לאזורים אחרים. מטרתו: להמשיך להגן על האזורים הכורדיים.
בנוסף הוסכם כי: השפה הכורדית תהיה שפת הוראה עיקרית באזור (לא מקצוע רשות בלבד), תהיה הכרה בכורדים כרכיב ילידי ואף עיגון זכויותיהם בחוקה. הכורדים גם יזכו למועמדים מצידם לתפקידים בכירים: תפקידים במשרד ההגנה ובמוסדות המרכז. ולבסוף התושבים המקומיים ימשיכו לנהל את ענייניהם המקומיים בתוך המדינה המאוחדת (לא אוטונומיה מלאה אלא חלקית).
עכשיו הלוחמים הכורדים לובשים מדים של צבא אחר. לפי הדיווחים, כעשרת אלפים עד שניים-עשר אלף כבר שולבו בחטיבות הצבא הסורי בחסכה, קמישלי, דריק וקובאני. דמשק מציעה גם פיצוי תרבותי: הכרה בשפה הכורדית, "נורוז" (ראש השנה) כחג רשמי, אזרחות למי שנשללה ממנו, הבטחה לחינוך בכורדית. אלה אינם דברים של מה בכך – תחת אסד הם היו בגדר חלום.
הסורים והטורקים נגד הכורדים
אל – ג'ולאני רוצה מדינה שלמה תחת ריבונות אחת, וושינגטון רוצה יציבות ומדברת על "שלב היסטורי" וטורקיה פשוט לא רוצה שתקום ישות כורדית על גבולה. כולם מדברים על אחדות – אך רק מי שעמד במשך עשר שנים על החומה מול דאעש צריך לוותר על החלום שלו.
החלום הכורדי בסוריה לא מת ביום אחד, הוא נשחק. אם זה בנסיגת האמריקנים, במתקפה של ינואר האחרון, במסירת הנפט, בכניסת כוחות הפנים הסורים לערים הכורדיות, ולבסוף בנאום בארמון. מה שנשאר הוא מאבק על סעיפים בחוקה – אם בכלל תהיה כזו.
