מאז מלחמת העצמאות הראשונה חיו אלטלנה והתותח שפגע בה בשני עולמות הפוכים. האונייה בערה מול חופי תל אביב, נותרה שם חודשים ארוכים, ואז נגררה מערבה והועלמה. התותח נשאר. הוא נשמר, שופץ, הועלה לדרגת מיתוס ונכנס לפנתיאון כ"התותח הקדוש". אתמול, בתום מאמץ ממלכתי שנמשך כ-15 שנה, נמצאו שרידי אלטלנה בעומק 503 מטרים, כ-27 קילומטרים מחופי תל אביב. כעת גם האונייה חזרה לתמונה.
יש משהו בלתי נתפס בחלוקת הגורלות הזאת. את האונייה של הצד שנורה שלחו למצולות. כלי הנשק של הצד שירה נשאר מעל פני הקרקע וקיבל הילה של קדושה וממלכתיות. שרידי הברזל בקרקעית הים לא יכריעו מי צדק בתש"ח. אבל מציאתם מחייבת להתבונן מחדש לא רק במה שאירע באותו יום, אלא בדרך שבה האירוע סופר מאז.
אחרי 78 שנה: ספינת האלטלנה אותרה בלב הים
למחרת הירי תיאר דוד בן גוריון את אנשי האצ"ל כ"כנופיות מזוינות” וקרא "לבער את הרע בקרבנו, הדהוד סמלי בשבוע שאחרי פרשת כי תצא, שבה חוזר הציווי "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". לפי מחקרו של שלמה נקדימון, ברישום המקורי של ישיבת הממשלה הופיעה גם אמירתו של בן גוריון כי התותח שפגע באלטלנה ראוי לעמוד ליד בית המקדש "אם ייבנה". הרב יהודה לייב פישמן מימון השיב לו: כששופכים דמים, אין בונים בית מקדש. לימים אימץ בן גוריון גם את הכינוי התותח הקדוש.
המסמך שנשמר בכיס הרוג אלטלנה – והטענה שמטלטלת את ההיסטוריה
התהליך הזה נראה כיום מוכר מדי: היריב היהודי מסומן כרע, מופעל נגדו כוח, וכלי הכוח עצמו זוכה למעמד של קדושה. אלטלנה היא גם תזכורת לכך שלא די להחזיק בכוח. צריך גם לקבוע מי הוא האלים. במשך עשורים מטפח השמאל הישראלי עלילות והכללות על "אלימות מתנחלים" ו"טרור יהודי”" לוחמי כוח 100 הפכו לגיבוריה של עלילת דם שהקיפה את העולם. ובשנה שקדמה לטבח ניהל השמאל מאבק חסר מעצורים נגד הכרעת הבוחר, תוך שהוא מציג דווקא את המחנה שניצח בקלפי כאיום על הדמוקרטיה. זו אותה אסימטריה מוסרית שאלטלנה מזקקת באכזריות: לירות מן החוף, ולהזהיר את האנשים שעל הסיפון מפני אלימות.
במובן הזה, "התותח הקדוש" אינו רק כינוי היסטורי משונה, זר כל כך לרטוריקה היהודית. הוא דימוי למנגנון פוליטי שממשיך לפעול הרבה אחרי שהעשן התפזר והאונייה צללה. הכוח אינו מסתפק בהפעלת כוח. הוא מבקש גם את הסמכות המוסרית להסביר מדוע הפעלתו הייתה הכרחית ומדוע דווקא מי שניצב מולו הוא המסוכן. לימים אף הוצב התותח במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל לצד שלט הסבר שכותרתו "רק לא מלחמת אחים". את האירוניה קשה להחמיץ: כלי הירי הפך למוצג שמזהיר מפני מלחמת אחים לנשק.
אלטלנה, רגע אחרי רגע: התיעודים מהאירוע שטלטל את המדינה
זו גם הסיבה שהחיפוש אחר אלטלנה היה חשוב. לא מפני שאמת היסטורית בת 78 שנה מסתתרת בתוך שלד ברזל בעומק 503 מטרים. אמת כזאת מחפשים במסמכים, בפרוטוקולים, בעדויות ובמה שהושמט מהם. חשיבותה של המציאה היא בכך שאחרי עשרות שנים הוחזר לתמונה גם החפץ שהזיכרון כמעט לא יכול היה לראות. במשך כל השנים האלה התותח היה כאן, מזוהה, משומר ובעל שם. האונייה הייתה בחשכת המצולות.
הסיפור שסיפר המחנה שניצח אז אינו חייב להיות גם הסיפור שיישאר אחריו. מדינה הבטוחה בעצמה צריכה להיות מסוגלת לחזור גם אל הפצעים המכוננים שלה ולבדוק כיצד נוצר הזיכרון שהורישה לדורות הבאים, מי קיבל בו את תפקיד המגן ומי סומן כאיום, ומה קרה לעובדות בדרך מן האירוע אל המיתוס.
אתמול השתנה משהו בתמונה הזאת. התותח עדיין מעל פני הקרקע, עם שמו ועם הקדושה שהוענקה לו. אבל האונייה כבר אינה נעדרת. אחרי 78 שנים שבהן ידענו היטב היכן נמצא "התותח הקדוש" ולא ידענו היכן אלטלנה, נמצאו שוב שני הצדדים של הסיפור. אחרי 78 שנים שבהן התותח היה מעל פני הקרקע והאונייה מתחת למים, הגיע הזמן להוציא מן המצולות גם את הסיפור שנקבר איתה.
