אריה ליפשיץ, נכדו של איתמר ליפשיץ שנהרג בפרשת אלטלנה התארח הערב (שני) בתוכנית "הפטריוטים", ושיתף את הסיפור המשפחתי שמלווה אותו מאז ילדותו. ליפשיץ התעקש כבר בתחילת השיחה לתאר את סבו כמי ש"נרצח באלטלנה", הציג באולפן מסמך שלטענתו מוכיח כי הסכם הפסקת אש כבר נחתם לפני הפגזת הספינה, וסיפר כי אביו, שהתייתם בגיל חמש, נאלץ בהמשך להתמודד גם עם היחס אליו כ"בן של בוגד". בעקבות מציאת שרידי האונייה, הוא קרא להוציאם מהים ולהפוך אותם לסמל חינוכי של האיפוק של בגין ושל המסר: "מלחמת אחים לעולם לא".
כבר בפתח הריאיון תיקן ליפשיץ את מגל, שהציג את סבו כמי שנהרג באלטלנה. "סבא נרצח באלטלנה", אמר. כשמגל שאל מדוע הוא משתמש במילה "נרצח", השיב ליפשיץ: "כי זה לא היה קרב פיקוח נפש למען עם ישראל, אלא זה קרב שעוד מעט נראה למה הוא לא היה מוכרח המציאות. ומי שירה בתותח כיוון באמת לפגוע, ולא כדי להגן על המדינה או להגן על הריבונות, או שום דבר דומה לזה".
אחרי 78 שנה: ספינת האלטלנה אותרה בלב הים
לדבריו, איתמר ליפשיץ היה בן 28–29 במותו. הוא עלה מפולין בגיל 16 במסגרת עליית בית"ר ובהמשך הצטרף לאצ"ל. בניגוד למה שניתן היה לחשוב, הוא לא הגיע לארץ על סיפונה של אלטלנה, אלא היה חלק מהכוח שקיבל את האונייה בכפר ויתקין. מותו הותיר אחריו ילד בן חמש – אביו של אריה. לדברי הנכד, אביו היה הצאצא היחיד מבין הרוגי האצ"ל בפרשה, משום שסבו היה היחיד מביניהם שכבר הספיק להקים משפחה ולהוליד ילד.
אחד הרגעים המרכזיים בריאיון הגיע כאשר ליפשיץ הציג מסמך שלדבריו הוא ההסכם המקורי שנחתם בין אנשי האצ"ל לבין כוח צה"ל בכפר ויתקין. לגרסתו, לאחר העימות הראשון נחתם הסכם בין יעקב מרידור לבין מפקד כוח צה"ל במקום, דן אבן. לדבריו, אנשי האצ"ל הסכימו למסור את שמות הקצינים, להתחייב להתייצב כאשר יידרשו ולהעביר לצה"ל את הנשק שכבר נפרק מהאונייה ונמצא בכלי רכב פרטיים. "בעצם פה אפשר היה לעצור את הכול. כי ההסכם הזה נחתם לפני שהאונייה מופגזת, ולפני שסבא נרצח", טען.
אלטלנה, רגע אחרי רגע: התיעודים מהאירוע שטלטל את המדינה
ליפשיץ הציג את המסמך למגל ואמר: "זה המקורי, הוא נמצא בכיס של סבא. ואם הוא נמצא בכיס של סבא, סימן שחתמו על זה לפני שהוא נרצח. בעצם היה הסכם הפסקת אש לפני שהתחילו הקרבות באונייה אחר כך". כשנשאל מדוע, אם כך, נמשך העימות, השיב: "תשובה אחת: לא יודע. למה להמשיך את הקרב?".
ליפשיץ הוסיף טענה חריפה משלו באשר למניעים שהובילו להמשך האירועים. לדבריו, "להבנתנו, יש אנשים – כנראה בכל דור – שמוכנים לשלם מחיר לאומי ובלבד שהצלחה לא תיזקף לצד הפוליטי השני". הוא טען כי כמות הנשק שהגיעה באונייה הייתה עצומה ויכולה הייתה להשפיע באופן משמעותי על הלחימה, ובמיוחד על הקרבות בירושלים.
בהמשך תיאר ליפשיץ את הידוע למשפחה על הרגעים האחרונים בחיי סבו. לדבריו, איתמר לא הפליג עם האונייה מכפר ויתקין, אלא הגיע אליה בהמשך באמצעות סירה קטנה בלב ים. לדבריו, לאחר מכן הוא חזר בשחייה לכיוון החוף. "סבא נמצא ירוי בראשו על חופה של תל אביב. ירו בו בחוף", אמר. מגל השיב: "על חופה של תל אביב?", וליפשיץ אישר והוסיף: "זה אירוע כואב ומצער ולא מוכר בכלל".
אלא שהסיפור המשפחתי, לדבריו, לא הסתיים במותו של סבו. ליפשיץ סיפר כי אביו גדל בתל אביב ונאלץ להתמודד בילדותו עם השלכות השתייכותו של אביו לאצ"ל. "אבא מגיל שש-שבע של בתי הספר פשוט נדד ממוסדות כי הוא היה 'בן של בוגד'", סיפר. לדבריו, המשפחה הייתה מסומנת גם בשל היעדר "פנקס אדום". למרות זאת, הוא הדגיש כי אביו בחר שלא לגדל את ילדיו על שנאה או נקמה: "אנחנו בבית לא היה לנו איזה שנאה לשמאל. ברור שהיינו בית מאוד מאוד ימני ולאומי, אבל לא הרגשנו איזשהו מירמור או כעס או טינה או נקמה. ואנחנו מודים לו על זה".
כשנשאל מה הרגיש לאחר שנודע על מציאת אלטלנה, השיב ליפשיץ כי מדובר ב"סוג של סגירת מעגל", אך לדבריו המשמעות גדולה בהרבה מהסיפור המשפחתי. הוא הציג במהלך הריאיון את הדרך שבה הוא רואה את שני הנרטיבים שנולדו מהפרשה. מצד אחד, לדבריו, נמצא המסר שעליו גדל הימין – "מלחמת אחים לעולם לא". מנגד הציב את "התותח הקדוש", הכינוי שניתן לתותח ששימש להפגזת האונייה.
בן-גוריון נתן את ההוראה להפציץ: הסיפור המדמם של האלטלנה
"יש את הנרטיב של האונייה, אני קורא לו כך, שזה נרטיב של הימין שעימו צמחנו כולנו – 'מלחמת אחים לעולם לא'. ויש את הנרטיב שאותו לא הטביעו, אותו שמרו ושמו בפו"ם בגלילות – נרטיב 'התותח הקדוש'. בעצם הימין צמח מהאירוע הזה ואמר: כולנו אחים, לא עוד מלחמה. השמאל לקח את זה לכיוון של: יש לנו תותח, תיזהרו".
לדבריו, מציאת שרידי האונייה מסמלת שינוי עמוק: "אני חושב שבהוצאת התותח מפו"ם ובמציאת האונייה, נסגר פה מעגל ובעצם אנחנו אומרים: זהו, זה סוף שלטון האליטות. הנרטיב של 'לעולם לא' הוא זה שניצח, ואנחנו לא מפחדים יותר משום תותח. וזהו, הולכים פה לדרך חדשה".
ליפשיץ קרא להוציא לפחות חלקים מהאונייה מהים ולהפוך אותם לאתר שלא ישמש רק כאנדרטה, אלא גם כאמצעי חינוכי. לדבריו, המסר שצריך לעמוד במרכז הוא האיפוק שהפגין בגין כאשר הורה שלא להיגרר למלחמת אחים: "לתת משהו ממשי ולהנציח ולחנך לאור האיפוק הפנומנלי הזה, שבאמת באינסטינקט הכי פשוט של בן אדם שיורים עליו הוא יורה בחזרה".
הנכד של הרוג אלטלנה אף ייחס להחלטה הזאת משמעות מכרעת בהיסטוריה של המדינה: "אני חושב, ככה שמעתי פעם בשם אחד מגדולי ישראל, שבהחלטה הזאת בגין בעצם הקים את המדינה. כי אם בגין לא היה מקבל את ההחלטה הזאת, והיינו נגררים לאירוע של כמה ימים – מלחמת רחובות בין צה"ל לאצ"ל – לאור המצב הביטחוני והחברתי בקום המדינה, כנראה שהמדינה הייתה נופלת חודש אחרי שהיא קמה".
לקראת סיום הריאיון סיפר ליפשיץ כי סבו קבור בחלקת הרוגי אלטלנה בבית העלמין נחלת יצחק. במשך שנים עלתה המשפחה לקבר יחד עם סבתו ואביו. אלא שהשנה הייתה שונה. אביו, שהיה בן חמש כשאיתמר ליפשיץ נהרג, הלך לעולמו כעשרה חודשים קודם לכן. במשך השנים היה האב אומר קדיש על אביו – והשנה עבר התפקיד לדור הבא. "אבא היה אומר כל שנה את הקדיש בתור בן שכול, והשנה אני זכיתי להחליף אותו ואני אמרתי את הקדיש", סיפר.
