הידיעה על איתור שרידיה של האונייה "אלטלנה" מול חופי תל אביב הייתה אמורה להיות רגע של חסד לאומי. שבעים ושש שנים אחרי שנורתה על ידי "התותח הקדוש" וירדה למצולות, האונייה שהפכה לאחד הסמלים המדממים של ראשית המדינה הייתה יכולה לשמש עוגן של זיכרון, לקח של אחדות ומזכרת ליכולת האיפוק העילאית של מנחם בגין, שמנע מלחמת אחים בשעה שהתופת השתוללה על הסיפון.
אלטלנה, רגע אחרי רגע: התיעודים מהאירוע שטלטל את המדינה
אלא שבמקום שהגילוי יהפוך לנכס היסטורי המאחד את כולם, הוא הפך בתוך דקות לעוד זירה של ניגוח פוליטי, בוז ואדנות.
תגובות המחנה המכנה את עצמו "ליברלי" חשפו שוב את הפצע המוגלתי: הבעיה שלו אינה מיקום האונייה, אלא העובדה שמי שהעז למצוא אותה אינו שייך ל"מחנה הנכון".
הקינה והזעם שנשמעו הבוקר לא עסקו בחשיבות ההיסטורית. הם התמקדו בשאלות הקטנוניות: למה השר בן גביר? למה השר עמיחי אליהו? למה משרד המורשת? לפתע, הממלכתיות, אותה מילה השגורה בפי השמאל כשהוא מבקש להשתיק את הימין, נעלמה. כשמשרד ממשלתי פועל להנצחת מורשת שהודחקה והוטבעה, הדבר מוגדר מיד כ"מחטף".
האירוניה זועקת לשמיים. במשך שנים מתרפק השמאל הישראלי בגעגוע מזויף על דמותו של מנחם בגין, "הדמוקרט הגדול", רק כדי להשתמש בו כשוט נגד הנהגת הימין הנוכחית. אך ברגע שאלטלנה, המייצגת את תמצית חייו, הקרבתו והדרתו של בגין, עולה מהים, המסכות נושרות. בגין הופך שוב ל"פשיסט הקיצוני", ואנשיו ל"חבורת פורעי חוק".
השיח סביב האונייה חושף אמת מטלטלת על תפיסת הבעלות של השמאל על המדינה. זהו אותו קו ישיר שנמתח מפקודת היום של דוד בן גוריון, שקבע כי צה"ל הוא המשך של "ההגנה" בלבד, תוך מחיקת תרומתם של לוחמי האצ"ל והלח"י. גם היום, נכדיהם האידיאולוגיים של אנשי "התותח הקדוש" משוכנעים שהצבא, בתי המשפט, מוסדות המדינה וההיסטוריה עצמה הם רכושם הפרטי. מבחינתם, יש "מלח הארץ", ויש "פולשים" שמנסים להשתלט על המדינה.
המסר של אלטלנה היה אמור להיות שכולנו באותה סירה, גם כשהתותחים יורים. בגין הבין זאת כשזעק "מלחמת אחים, לעולם לא", גם במחיר כניעה והשפלה. אבל היום נדמה שיש מחנה אחד שמוכן לפרק הכול: את הצבא, את הכלכלה ואת הלכידות החברתית, אם ההגה אינו נמצא בידיים שלו. עבורו, אם המדינה אינה נראית בדיוק כפי שהוא רוצה, אפשר לשרוף את המועדון.
אלטלנה במצולות הייתה סמל לשתיקה כפויה של מחנה שלם. אלטלנה שמתגלה היום היא מראה המוצבת מול החברה הישראלית. היא מזכירה לנו שיש מי שעדיין מעדיף לראות את האונייה טבועה, ובלבד שלא ייאלץ להכיר בכך שהימין הוא שותף שווה זכויות, שורשי ולגיטימי בבניין הארץ.
הגיע הזמן להבין: ארץ ישראל אינה של אבא של אף אחד. היא של כולנו. מי שממאן להכיר בכך הוא זה שבאמת מאיים להטביע את הספינה של כולנו.
בן-גוריון נתן את ההוראה להפציץ: הסיפור המדמם של האלטלנה
